<h1>פירוש רבינו יהודה אלמדארי</h1>
<h2>דף נה:</h2>
תניא ר'[בי] מאיר אומ'[ר] [וכו']. לפרושי אתא, דלא שרי ר'[בי] מאיר לגמור אלא מלאכה שהיא לצורך המועד, ובמקום שנהגו, ודוק'[א] עד חצות אבל שלא לצורך המועד או במקום שלא נהגו או אחר חצו'[ת] לא.
מתני' מושיבין שובכי'[ן] כשנותני'[ן] ביצי'[ם] תחת התרנגולת להתחמם לגדל אפרוחי'[ם], קרי ליה מושיבין שובכין. תרנגולת שברחה. תרנגולת המ(ת)חממת ביצי'[ם] שברחה מעליהם. מחזירי'[ן] אותן, ובגמ'[רא] פריך השת'[א] אותיבי'[ן] מותבי'[ן] אחזורי מיבעיא, ומתרץ אביי סיפא אתן לחולו של מועד, והכי קאמ'[ר], מושיבי'[ן] שובכין בי"ד ותרנגולת שברחה בח"ה, מחזירי'[ן] אותה משו'[ם] הפסד ביצי'[ם], ודבר האבד מותר.
גורפין זבל מתחת רגלי הבהמה. ומוציאין אותה לאשפה. ובמועד שחמור יותר, אין משליכי'[ן] אותו לאשפה, אלא מסלקי'[ן] אותו לצדדי[ן]. מוליכי'[ן] כו'. רמז"ל [פ"ח מיו"ט הכ"א], אחר חצות אע"פ שאינו לצורך המועד. גמ' לצדדין. ולא לאשפה חוץ לחצר. ואם נעשית חצר כרפת בקר, שנתקלקלה כולה בזבל ואין מקום לסלק לצדדין, מוציאי'[ן] אותו לאשפה.
ואמ'[ר] רב הונא בגמ'[רא] לא שנו דאף במועד מחזירי'[ן] אותה. אלא תוך (שלישי) [שלושה] למרידה, שעדיין לא עברו ג' ימי'[ם] משברחה מעליהם. דאכתי לא פרח צמרתה. שלא עבר'[ה] חמימותה ממנה ותהא נוחה להחזיר. ולאחר שלשה לישיבתה, שכבר ישבה עליהן ג' ימים קודם שעמדה מעליהן וכבר נשתנו הביצי'[ם], ואם לא תחזור עליה'[ן] הרי הן אבודי'[ן], דאין ראויי'[ן] עוד לאכילה. אבל אחר ג' ימי'[ם] למרידה, שהוא קש'[ה] וטורח גדול להחזיר[ה], או אפי'[לו] תוך ג' ימי'[ם] למרידה, אי תוך ג' ימי'[ם] לישיבתה עמדה מעליהן. דאכתי לא פסדי ביעי, שהרי ראויי'[ן] לאכילה, לא מהדרינן.
בדיק לן. מנסה אותנו. אין מביאין כלים כ"ש שאין מוליכין. ואם חושש בהן שלא יאבדם האומן מפנן לחצר אחרת אצל חצר האומן, אבל לא יביאם לבית שרחוק מבית האומן, מפני הטורח. בי"ד מביאין, וה"ה שמוליכין, כמו שאמרה המשנה. ובחולו של מוע'[ד] אין מביאי'[ן], וכ"ש שאין מוליכי'[ן].
<h2>דף צט:</h2>
מתני' סמוך למנחה, קודם למנחה קטנה וזמנה מט' שעו'[ת] ומחצה ומעלה, כדתנן [לעיל נ"ח ע"ב] תמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב בט' שעות ומחצה, וסמיך ליה חצי שעה, דהיינו מתחילת שעה עשירי'[ת]. ערב פסחי'[ם] הל"ל ערבי פסחי'[ם]. לא יאכל אדם עד שתחשך. כדי שיאכל מצה לתיאבון משום הדור מצוה. ואפי'[לו] עני שבישראל לא יאכל בלילי פסחי'[ם] עד שיסב כדרך בני חורין זכר לחירות, במטה ועל השלחן. לא יפחתו לו מד' כוסו'[ת] אגבאי צדקה קאי, שהם מפרנסי'[ן] את העניי'[ם] כדתנן [פאה פ"ח מ"ז] אין פוחתי'[ן] לעני העובר ממקו'[ם] למקו'[ם] וכו', בערב פסחי'[ם] לא יפחתו לו מד' כוסות של יין, וד' כוסות הן כנגד ד' לשונו'[ת] של גאולה האמורי'[ם] בגלו[ת] מצרי'[ם], והוצאתי אתכם, והצלתי אתכם, וגאלתי אתכם, ולקחתי אתכם. ואפי'[לו] מן התמחוי, ואפי'[לו] מתפרנס מתמחוי של צדקה. דהיינו עני שבעניי'[ם], דתנן במסכ'[ת] פיאה מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי, ואם לא יתנו לו גבאי צדקה ימכור את מלבושיו או ישכיר את עצמו בשביל יין לד' כוסו'[ת]. ואמ'[ר] רב נטרונאי גאון ז"ל ד' כוסו'[ת] הללו חובה הן, ואי אפשר שלא לשתותן, ואם לא שתה לא יצא ידי חובתו, וחייב מלקות מדרבנן, ואם אינו מוצא בריחוק כמה פרסאו'[ת] או שהוא בספינה ואין תקנה כל עיקר להביא יין, ישרה צמוקי'[ם] במים ויעשה ד' כוסות. ובירושלמי, ר'[בי] יונה שתי ד' כסי בפסחא וחזיק ברישיה עד עצרתא. רבי יהודה שתי ד' כסי בפסחא בליל פסחי'[ם] וחזיק ברישיה עד חגא, והרי חכמי'[ם] הללו אע"פ שמצטערין, אעפ"כ היו שותין והולכין.
גמ' כשהיא תאוה כלומ'[ר], כדי שיהא קידוש וסעודת שבת חביב עליו. ר'[בי] אומ'[ר] אוכל ושותה עד שתחשך. ולא חייש שתאכל סעודת שבת לתיאבון. משום חיובא דמצה. פי'[רוש] דכתי'[ב] [שמות י"ב] בערב תאכלו מצו'[ת], הכתו'[ב] קבעו חובה, והואיל וכן קפדינן שתהא נאכלת לתיאבון ולא תיאכל על השבע, ואע"ג דקידוש היום דשבת וסעודת שבת גם הן מצוה, לא קפדינן אתיאבון, דהתם היינו טעמ'[א] שהקידוש הוא יין וסעודת שבת היא חובה, עיקרה ליפתן המענג את האדם ולא פת, דאפי'[לו] אכל מקודם לא מימנע תיאבון דשבת, משום דאיפשר ליה לעינוגיה נפשיה בפירי ובמיני טריגימ'[א] אבל מצה שאינה עריבה על האדם כ"כ כמו הלפת, אם יאכל מקודם תיבטל ממנה תאותה, וגם פסח שנאכל על השבע, מתוך שהוא בשר צלי הוא ערב על האדם, ואפי'[לו] אחר שיהא שבע יאכלנו לתיאבון.
<h2>דף ק.</h2>
מפסיקין לשבתות אפי'[לו] היתה סעודתו בהיתר, כגון שהתחיל בה קודם המנחה, לר'[בי] יהודה מפסיק מיד קודם שתחשך ויקדש היום, נמצא מחמיר ר'[בי] יהודה שתי חומרות, אחת שלא יתחיל סעודתו מן המנחה ולמעלה, ועוד אם התחיל בה קודם המנחה מפסיק, ור'[בי] יוסי מקל תרי קולי, חדא דאפי'[לו] לכתחלה יתחיל סעודתו אחר המנחה, ועוד אם התחיל מקוד'[ם] אין מפסיק אלא יגמור סעודתו אפי'[לו] משחשכה ויברך ברכת המזון ואחרי כן מביא כוס שני לקידוש היום. שהיו מסובין. שהתחילו סעודת'[ם] קודם המנחה. בריבי. בן גדול וחשוב בדורו. ניפסיק וניחוש לדברי ר'[בי] יהודה חברנו. פי'[רוש], כך אמר רשב"ג לר'[בי] יוסי, נפסיק, כלומ'[ר], נעש'[ה] כדברי ר'[בי] יהודה כדי שיתכבד ממנו, אע"פ שהלכה כמותך נכבדנו לפי שעה. הגם לכבוש את המלכה עמי בבית. כלומ'[ר], מפני מה אתה מביישני. לא נפסיק. שלא יראו התלמידי'[ם], כלומ'[ר], שלא יסברו התלמידי'[ם] מה שאנו עושין כר'[בי] יהודה בעבור שאנו מכבדי'[ן] אותו, אלא יקבעו הלכה כמותו לדורות. ומסקנא, דלמילתיה דר'[בי] יוסי הוא פורס מפה ומקדש. פי'[רוש] פורס מפה על השלחן, כגון כל השבתות, א"נ נעביד סילוק פורת'[א] דמיחזי כאילו אין השלחן לפניו ואח"כ מקדש קידוש היום וחוזר וגומר סעודתו. ומה שפסק בעל ההלכו'[ת] ואח"כ שרי המוציא, יש לתמוה הואיל ואינו מברך ברכ'[ת] המזון על מה שאכל למה הוא מברך המוציא, דלא אשכחן דאיצטריך לברך המוציא אלא היכא דבירך ברכ'[ת] המזון למפרע כדאסיקנ'[א] לקמן [ק"ד ע"א] כשהן יוצאי'[ן] אין טעוני'[ן] ברכה למפרע פי'[רוש] לברך ברכ'[ת] המזון וכשהן חוזרי'[ן] אין טעוני'[ן] ברכה לכתחילה, פי'[רוש] ברכ'[ת] המוציא, וי"ל על כן שרי המוציא, פי'[רוש] מברך המוציא אחר שקידש, כדי שיהא הקידוש במקום סעודת שבת, שאם לא יברך המוציא יראה כי הקדוש הוא על סעודת חול, שאם לא יעשה המוציא, מה תועלת איכ'[א] שמקדש באמצע סעודתו, מה לי באמצע מה לי בסוף, אלא כי עביד המוציא אז ניכר כי הקידוש שבמקום סעודת שבת. ובהלכות מצינו הלכה פורס מפה ומקדש, ואע"ג דלא בריך ברכ'[ת] המזון, ולבתר דמקדש שרי המוציא וגומ'[ר] סעודתו ומברך בסעודתו ברכת המזון, וכן פסק ריב"ג ז"ל.
והלכה כשמואל דפסק דגומ'[ר] סעודתו ומקדש, ואע"ג דקיימ'[א] לן שמואל ור'[בי] יוחנן הלכה כר'[בי] יוחנן כדמוכח בעירובי'[ן] פ'[רק] מי שהוציאוהו [מ"ז ע"ב]. אלו דברי ה"ר ישעי'[ה] מטרנא, שם מקום. ור"ש ז"ל פי'[רש] דסביר'[א] ליה לשמואל הלכה כר'[בי] יוסי כדקתני בבריית'[א] שקבעו הלכה כמותו, אלא שבא והחמיר על דבר מקצת שלא לגמור סעודתו ולקדש אח"כ אלא יקדש תחלה ואח"כ יגמו'[ר] סעודתו, דאי לא תימ'[א] הכי שמואל דאמ'[ר] כמאן, דהא ברייתא דקתני לקמן פורס מפה ומקדש לא קאי אהפסקת אכילה, אלא בבא לקדש עתה ולאכול בשבת קא מיירי, ולפי גירסת הירושל'[מי] שמואל לא אתא לאיפלוגי אדר'[בי] יהודה ואדר'[בי] יוסי אלא מילתא דרבנן קא פריש, והכי איתא בירושל'[מי] ערב פסחי'[ם], רב יהוד'[ה] בשם שמואל אמ'[ר] זו דברי ר'[בי] יהודה ור'[בי] יוסי, אבל חכמי'[ם] אומ'[רים] פורס מפה ומקדש, ויש לומ'[ר] שהבריית'[א] סייעתא לשמואל כמו שנפרש.
<h2>דף ק:</h2>
[ע"ב] ושוין ר'[בי] יהוד'[ה] ור'[בי] יוסי דפליגי בהפסק'[ה]. הכא מודה ר'[בי] יוסי דלכתחלה מיהת אין מביאין קודם קידוש אע"פ שלא יאכלו עד אחר קידוש, וטעמ'[א] כדמפ'[רש] בשאלתו'[ת] דרב אחא משבחא ז"ל [יתרו סי' נ"ד] כי היכי דתיתי סעודת'[א] ביקרא דשבתא, ואם הביא קודם לכן פורס מפה ומקדש. כך פרש"י ז"ל. תוספת. ומה שאנו מביאין השלחן לכתחלה קודם קידוש, אנו סומכין על ההיא דשבת [קי"ט ע"ב] דקאמ'[ר] התם בשעה שיוצא מבית הכנסת שני המלאכים המלוין אותו, אם מצאו השלחן ערוך, מלאך טוב אומ'[ר] יהי רצון שיהא לשבת אחרת כך, ומלאך רע בעל כרחו עונה אמן, א"כ משמ'[ע] שיהא השלחן ערוך, ולא קשיא להך בריית'[א] דאין מביאי'[ן], כי הא דאמרינן אין מביאין את השלחן וכו', היכא דכבר קדש היום ועדיין לא הביא את השלחן, לא יביאנו עד לאחר קידוש כי היכי דילפי הכא ביקרא דשבתא אבל אם סידר השלחן קודם שקידש היום, לית לן בה, והכי שפיר למיעבד מההיא דשבת כאשר פירשנו, ויש לפרש ההיא דאמרי'[נן] בשבת אם מצאו שלחן ערוך מלאך טוב אומ'[ר] יהי רצון וכו', שהיו עורכי'[ן] את השלחן ומניחי'[ן] אותו בצד אחד בבית במקום שהוא רוצה לסעוד ויקדש ויביאו השלחן לפניו.
ואותן שקידשו בבית הכנסת הוא קידוש שמקדש ש"צ בלילי שבתות ובלילי ימי'[ם] טובי'[ם]. ידי קידוש יצאו. ואע"פ שלא שתו, ואע"ג דקימ'[א] לן [ק"ה ע"ב] המקדש צריך שיטעום, אם לא טעם אלא אחד מהם יצאו כולם ידי חובתם, כדמוכח בשילהי פ'[רק] (מקום שנהגו) [בכל מערבין] [מ' ע"ב]. ומי'[הו] לכתחלה צריך שיטעו'[ם] המברך תחלה ואח"כ כולן, ואינם צריכי'[ם] לקדש בביתם, דלא בעי רב קידוש במקום סעודה, ואע"ג דלא אכלו בבית הכנס'[ת] נפקי. ידי יין לא יצאו. שאם יש להם יין לשתות בביתם חייבי'[ם] לברך ב"פ הגפן, שאין פוטרין בברכ'[ת] הכוס ששתו בב"ה מאחר שנעקרו ממקומם, דה"ל היסח הדעת וצריך לברך, אבל המקדש בביתו על שולחנו בשבת א"צ לברך עו'[ד] על היין שבסעודה, שהרי פטרו יין שלפני הסעוד'[ה], כדתנן [ברכות מ"ב ע"א] בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון, ומוקי לה בגמ'[רא] בשבתו'[ת] וי"ט, הואיל ואדם קובע סעודתו על היין.
<h2>דף קא.</h2>
אף ע"י קידוש לא יצאו. דאין קידוש אלא במקום סעוד'[ה], דכתי'[ב] [ישעיה נ"ח] וקראת לשבת עונג, דהאי קריאה דקידוש הוא, א"נ סברא הוא, מדאיקבע קידוש על היין כדתניא [ק"ו ע"א] זכור את יום השבת לקדשו, וזוכרהו על היין בכניסתו, ומסתמא על היין הוא, שבשעת סעוד'[ה] הוקבע, דחשיבי. להוציא בניו ובני ביתו חובת הקידוש. לאפוקי אורחין ידי חובתן דאכלי ושתי בבי כנישתא ולדידהו הוי מקום סעודה, ואע"ג דקיימ'[א] לן [מגילה כ"ח ע"א] אין אוכלי'[ם] בהן, ה"מ בני העיר שיש להם מקו'[ם] בביתם שיאכלו בו אבל אורחים הוו להו כחכמי'[ם] ותלמידיה'[ם] ומותרי'[ם] [שם ע"ב]. אין קידוש אלא במקו'[ם] סעודה. ואם קדש ולא סעד באותו מקו'[ם] לא יצא ידי חובת קידוש. ה"מ דאין קידוש אלא במקום סעודה. מבית לבית. שקדש בבית זה וסעד בבית אחר דומיא דקידוש דב"ה דאיפליגי בה, דהוה מבית לבית. אבל מפינה לפינה לא. כגון מבית לעלייה אם קדש בבית ועלה לאכול בעלייה א"צ לחזור ולקדש. הוה מקדש. כלומ'[ר] היה חוזר ומקדש במקום סעודתו. דאיתעקר שרגא. נפל הנר וכבה קודם שאכלו. מאניה כלי סעוד'[ה]. לבי גננא דרבה ברי. בית חופת בנו שהיו שם נרות דולקי'[ן] בבית המשתה. בי מרי. רבה. כי הוה מקדש. ואנו היינו רוצי'[ם] ליפטר משם ולילך לביתנו. דילמ'[א] מתעקר שרגא ולא תוכלו לאכול בחשך, דכתי'[ב] וקראת לשבת ענג, ובחשך אינו יכול לאכול, דאין עונג בחושך, ואפי'[לו] אתם הולכי'[ן] לישן בלא אכילה בקידוש, דהכא לא נפקיתו ידי קידוש היום, דאין קידוש אלא במקום סעודה, וכן הלכת'[א] כשמוא'[ל] הואיל ורבה ורב הונא כותיה סבירא להו ועבד עובדא הכי. כתב רבינו נסי'[ם] ז"ל במגלת סתרי'[ם] הא דאמרן דאין קידוש אלא במקו'[ם] סעוד'[ה], היינו כשקידש כאן ונמלך לאכול במקום אחר, אבל אם בתחלה קדיש ע"מ לאכול במקום אחר יצא. והביא ראיה מהירושלמי דסוף כיצד מברכין [פ"ו ה"ו] דקאמ'[ר] התם מי שסוכתו עריבה עליו לילי י"ט האחרון מקדש בביתו ועולה ואוכל בסוכתו. מי'[הו] קשיא דא"כ כי קאמ'[ר] לאפוקי אורחי'[ן] י"ח דאכלין ושתין בבי כנישת'[א], הל"ל לאפוקי מי שהתנה בשעת קידוש לאכול במקום אחר, ועו'[ד] כי ראיות הירושל'[מי] תמן תנן סוכה שבעה כיצד, גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו אבל מוריד הוא את הכלי'[ם] מן המנחה ולמעלה בשביל כבוד י"ט האחרון, רב חייא בר רב אסי צריך אדם לפסול סוכתו מבע"י, ריב"ל צריך אדם לקדש [בתוך] ביתו, רבי יעקב בר אבא בשם מר שמואל אמ'[ר] קידש אדם בבית זה ונמלך [לאכול] בבית אחר צריך לקדש, רבי יוסי ב"ר חנינא בשם ר'[בי] אושעיא אמ'[ר] מי שסוכתו עריבה עליו מקדש לילי י"ט האחרון בתוך ביתו ועולה בסוכתו ואוכל, א"ר אבין ולא פלגין, מה דאמ'[ר] מר שמואל בשלא היה בדעתו לאכול בבית אחר, א"ר מנא אתיא דשמואל בר חייא בר רב אשי ודר'[בי] אושעיא ב"ר יהושע ב"ל, פי'[רוש] רבי אבון סבר (כשמואל) [דשמואל] ורבי אושעיא לא פליגי, דשמואל סבר דוקא נמלך, דמתחלה היה בדעתו לאכול במקום שקדש ושוב נמלך, ורבי מנא סבר דפליג כשמואל ורבי אושעיא, דלשמואל אפי'[לו] היה בדעתו לאכול בבית אחר לא סגי בהכי, דרב חייא בר אסי דפוסל סוכתו וסותר אותה דלא מצי למיכל בהו מכיון דצריך לקדש בביתו, ורבי אושעיא דשרי היכא דדעתו לאכול בבית אחר, כריב"ל דצריך לקדש בביתו ויאכל בסוכתו, וסגי בקידוש [בתוך] ביתו וסעודתו בסוכתו, נמצא לר'[בי] מנא לשמואל אפי'[לו] דעתו לאכול במקום אחר לא סגי אלא לקדש במקום סעודתו ותנאי לא יועיל, נמצא שמואל ור'[בי] אושעיא פליגי בפלוגת'[א] דשמעתי'[ן] דפליגו רב ושמואל, וקיימ'[א] לן הילכת'[א] כשמואל. זה השיב רבי שמשון ב"ר אברהם זצ"ל על דברי רבי'[נו] נסים זצ"ל. ואע"ג דפסקינ'[ן] הלכה כשמואל, המקדש לאחרי'[ם] חוץ מביתו אינו צריך לסעוד שם, ואפי'[לו] לא סעד שם, יצאו בני אותו בית ידי חוב'[תם], דלדידהו מיהא הוי מקום סעודה. ואמ'[ר] רב סעדיה ז"ל וצריך שיאכל בלילי שבת אחר קידוש אפי'[לו] כזית, ואם לאו לא יצא ידי חובת קידוש. ריב"ג ז"ל. ולענין קידוש בבית הכנס'[ת], אמ'[ר] רב עמרם מקדשי'[ן] ומבדילי'[ן] בב"ה להוציא אורחי'[ם] שאוכלי'[ם] שם. ועו'[ד] אמ'[ר] רב עמרם מיבעיא ליה לאיניש למיקם על רגליה בבי כנישתא עד דמקדש שליח [ציבור] על כסא דחמרא דקידושא, ועד דאמ'[ר] מקדש השבת לא יתיב דמעלי ליה לברוכי, ולאסהודי בציבור [צריך] מעומד כי בששה ימי'[ם] ברא העולם ובשבת שבת, כדרך שהעידו אחר התפלה ויכלו השמי'[ם] וגו' מעומד. ואמ'[ר] רב האיי גאון ז"ל צריך אדם לקדושי ש"צ בבית הכנס'[ת] מעומד עם כל הצבור, ולאבדולי בין דאיכא אורחי'[ם] בין דליכא, כיון דאיכא בני מתא שפיר דמי לאבדולי אע"ג דליכא אורחי'[ם], אבל לקדושי, כיון דקידושא במקום סעודה היא, אי איכא אורחי'[ם] להתם לאכול סעודתן מקדש, ואי לא כל חד וחד ליזיל וליקדש במקום סעודתו. רמז"ל אמ'[ר] כיון שתיקנו קידוש בבית הכנסת, אפילו אין אורחין לא פלוג רבנן.
<h2>דף קא:</h2>
שינוי יין שהביאו לו יין מחבית אחרת ויש לו טעם אחר, או משובח או גרוע, א"צ לברך פעם שניה על היין. שינוי מקום צריך לברך על היין, כרב ושמואל דאמרי ידי יין נמי לא יצא, אבל מברך הוא הטוב והמטיב אם הוא משובח מן הראשון. אבל מפינה לפינה. כגון מבית לעליה או מחדר לחדר.
בדברי'[ם] שאינן טעוני'[ם] ברכה לאחריו. פר"ש ז"ל ור'[בי] שמואל ז"ל כגון מים או פירות של שאר מינים שאינן טעוני'[ם] ברכה חשובה בפני עצמן לאחריהם אלא בורא נפש'[ות], הילכך אין צריך לברך אחריהן במקומן, דודאי כיון דעמד והלך למקום אחר עמידתן זו היא גמר סעודתן, והך סעודת'[א] אחריתי היא, וצריך לברך בתחלה בורא נפש'[ות] ואח"כ ילך, כי זו היא גמר סעודתו אבל דברי'[ם] הטעוני'[ם] ברכה לאחריה'[ם] במקומם, כלומ'[ר] ברכה חשובה בפני עצמו, כגון שבעת המיני'[ם] דאית להו ברכה אחת מעין ג', הואיל ולא בירך אחריהן ועמד והלך למקום אחר לסעוד, על דעת קביעו'[תא] הראשונה הלך לברך אחריהם ברכה אחת על שתיהן, ויצא בברכה אחרונה שהלך לסעוד במקו'[ם] אחר משו'[ם] דלקיבעיה הדר, ולפניה'[ם] נמי א"צ לחזור ולברך, ומהכא שמעינן דהא דתנן [ברכות נ"א ע"ב] מי שאכל ושכח ולא בירך, דאיפליגו ב"ש וב"ה, ומשמ'[ע] דלכתחלה לא צריך לברך במקומו, דבשבעת המינין קאמיירי, דאית בהו ברכה א'[חת] מעין ג', דהיא חשובה כברכת המזון ומברך במקום שנזכר מאחר ששכח ולא בירך בגמר סעודתו במקומו. לקיבעיה הדר על דעת סעודה הראשונה הוא הולך עכשיו לסיים סעודתו, מותר לעמוד מסעודתו ולילך בסעודה אחרת לאכל בלא ברכה, דלקיבעי'[ה] הדר מאחר שלא גמר סעודתו. ובעל הלכות ז"ל פי'[רש] דברי'[ם] הטעוני'[ם] ברכה לאחריה'[ם] במקומ'[ם], כגון פת ומיני דגן, שברכה שלאחריהן צריך להיות במקומן, ולא יתכן לאכול במקום זה ולברך במקום אחר, ובזה ש"מ דשינוי מקום א"צ לברך לפניהם, דלקבעיה הדר, פי'[רוש] הואיל ואי אפשר לו לברך ברכה שלאחריה'[ם] במקום אחר שהלך לשם, והילכ'[ך] לא יברך על הסעודה שאוכל במקו'[ם] אחר לפניה אלא יאכל בלא ברכה ולבסוף יחזור לקביעותו הראשון, ויברך ברכ'[ת] המזון על שתי הסעודו'[ת], אבל שאר דברי'[ם] שאדם יכול לאכול במקום הזה ולברך במקום אחר, שאין הפרש בדבר אם במקום שאכל שם אם במקום אחר, שינוי מקום צריך לברך, שיברך ברכה שלאחרי'[ה] באותו מקום שהלך ויחזור ויברך עו'[ד] ברכה לפניה על אותה סעודה אחרת אשר יאכל, ומתוך דבריו יראה הא דמשמ'[ע] מדברי ב"ש וב"ה דלכתחלה צריך לברך במקומו, לא מיירי אלא בפת ובמיני דגן בלבד. ורחז"ל וריב"ג ז"ל פירשו כמו שפי'[רש] בעל ההלכו'[ת] ז"ל דדברי'[ם] שטעוני'[ם] ברכה לאחריהם במקומן, היינו פת ומיני דגן. ורב ששת אמ'[ר] אחד זה וא'[חד] זה בין בדברי'[ם] שטעוני'[ם] ברכה לאחרי'[הם] במקומן, כגון פת ומיני דגן, בין שאינן טעוני'[ם] וכו'.
כשהן יוצאי'[ן] אין טעוני'[ם] ברכה למפרע, כלומ'[ר] לברך ברכה שלאחריהן, הואיל והן עתידי'[ן] לחזור. בד"א בזמן שהניחו שם זקן או חולה דהויא סעודת'[ן] כאילו עומדת ועתידי'[ן] הן לחזור לסעודתן. אבל לא הניחו שם וכו' דנסתלק סעודתן. צריכי'[ן] ברכה למפרע פי'[רוש] ברכ'[ת] המזו'[ן]. וכשחוזרי'[ן] צריכי'[ן] ברכה לכתחלה והיא ברכ'[ת] המוציא. מדקתני עקרו מכלל דבריה'[ם] הטעוני'[ם] ברכה לאחריהם וכו' דעקיר'[ה] משמ'[ע] משו'[ם] זריזות ומהירות ולזה הן נעקרין אבל לא כן עדיין צריכין לישב ולברך ברכה שלאחריהם. וקשיא דרב חסדא, דרב חסדא סבר אפי'[לו] לא חזרו למקומן הראשון אלא גמרו סעודתן במקום אחר, אין צריכין לברך תחלה המוציא הואיל ועדיין לא בירך אחריהם וברית'[א] דקתני דאפיל'[לו] חזרו למקומן הראשון צריכי'[ם] לברך תחלה.
<h2>דף קב.</h2>
מאן תנא עקירו'[ת] ר'[בי] יהוד'[ה] היא. הך בריית'[א] דקתני עקרו, דמשמ'[ע] דבדברי[ם] הטעוני'[ם] ברכה לאחריהם מיירי, ואפי'[לו] הכי אם לא הניחו שם זקן או חולה כשהן יוצאי'[ם] טעונין ברכה למפרע, פי'[רוש] ברכ'[ת] המזון או מעין ג' וכשהן חוזרי'[ם] טעוני'[ם] ברכה לכתחילה שהקשינו ממנה לרב חסדא, ההיא ר'[בי] יהוד'[ה] היא, ומייתי בג'[מרא] בריתא דמוכח'[א] דהאי תנא דעקיר'[ות] ר'[בי] יהוד'[ה] היא, ורבנן פליגי עליה ואמרי אע"ג דלא הניחו שם זקן או חולה א"צ לברך, והיינו כרב חסדא. [לשון הרי"ף] וקא אמרי רבוותא הלכת'[א] כרב ששת, והכי אמ'[ר] רב יהוד'[אי] גאון ז"ל שינוי מקום צריך לברך, וכן אמ'[ר] רב האיי גאון ז"ל שינוי מקום צריך לברך, ורבנן דבתרי'[יהו] נמי פסקו כרב ששת דמחמיר דשינוי מקו'[ם] צריך לברך, ורב ששת הלוי ז"ל פסק נמי כרב ששת, ורחז"ל ורמז"ל [פ"ד ברכות ה"ג] נמי פסקו כרב ששת, ותניא בתוספת'[א] [ברכות פ"ד הי"ח] סייעת'[א] לאלו הגאוני'[ם] ז"ל שפוסקי'[ם] כרב ששת, דתניא בעל הבית שהיה מיסב ואוכל וקראו חברו לדבר עמו, א"צ לברך לכתחלה, הפליג עמו בדברי'[ם] צריך לברך לכתחלה וכו'. ורבי'[נו] שמואל ז"ל פסק כרב חסדא, וסמך אשינוייא דרב נחמן בר יצחק, שהרי הביא בריית'[א] שלימה המסייעתו. וזהו לשון הפסק של ר'[בי] שמעון בר'[בי] סעדיה, שמעינן משמעתין שינויי יין א"צ לברך, פי'[רוש] ברכ'[ת] ב"פ הגפן, אלא הטוב והמטיב, שינוי מקום בדברי'[ם] הטעונין ברכה לאחריהם במקומ'[ם], כגון מז' המינין, אכל בבית זה וחזר ואכל בבית אחר קודם שיברך אחריהם או שאכל בבית זה והלך לשוק והפליג וחזר למקומו וגמר סעודתו, בכל אלו א"צ לחזור ולברך תחל'[ה] דלקיבעיה הדר, דהא דתניא כותיה דרב חסדא אבל שאר פירו'[ת] ומשקי'[ן] שאינן מז' המיני'[ם], אם אכל בבית זה וחזר ואכל בבית אחר צריך לברך תחלה, אבל מפנה לפנה בבית אחד א"צ לברך כדתני במתני'[תא] דבי רב הינקי [לעיל ק"א ע"ב], עכ"ל ר'[בי] שמעון ב"ר סעדיה ז"ל. וריב"ג נמי פסק כרב חסדא, וזה לשונו, בדברי'[ם] הטעוני'[ם] ברכה וכו' לענין שינוי מקו'[ם] והפליג וחזרה הלכה כרב חסדא שא"צ לברך, דהא ר'[בי] יוחנן מסייע ליה, ומתני'[תא] נמי מסייע ליה, ואע"ג דאיתותב, הא שני ליה בשינוי עומד, שהרי משנה שלימה היא, וראיה דר'[בי] יהוד'[ה] הוא דאית ליה עקירות אבל רבנן ל"ש הניחו שם זקן או חולה או לא הניחו א"צ לברך לא למפרע ולא להבא, ורב ששת יחיד הוא, וההיא ברייתא בתוספת'[א] דמסייע ליה, כיון דלא איקבע בגמ'[רא] ולא אותבו רבנן תיובת'[א] מינה, ליכא למיסמך עליה, ודאי קביעי בג' טפי עדיפא, וה"ל פסקא הכי, מי שסעד בביתו והפסיק סעודתו ונשתנה למקום אחר ואכל ושתה א"צ לברך למפרע ולא להבא דלקיבעיה הדר ואי אפשר לו לחזור ולברך ברכה אחרונה, והה"נ למי שהפסיק סעודתו ויצא לדבר מצוה או לשאר דברי'[ם] בעלמ'[א] וחזר שא"צ לברך לא למפרע ולא להבא, וה"ה למיסב ושותה יין ויצא והפליג ואח"כ חזר למסיבתו ל"ש הניח שם מקצת חבירי'[ם] או לא הניח שא"צ לברך אבל אם שינה מקומו ונעקר לחבורה אחרת צריך לחזור ולברך הואיל וכבר נעקר ממקומו ואינו עתיד לחזור לו, על עיקר דעת מברך אזלא, כי המשנה מקומו בין במסיבה בין בסעוד'[ה] או שהפליג ודעתו לחזור לקביעותו ולמקומו א"צ לברך, אבל המשנה ואין דעתו לחזור צריך לברך עכ"ד ז"ל. ונרא'[ה] לי כי הלכה כרב חסדא, פי'[רוש] שאם שינה מקומו בין בסעודה בין במסיבה, אפילו אין דעתו לחזור למקומו אלא לסעוד במקום אחר, א"צ לברך לא למפרע ולא להבא אלא גומר סעודתו במקום שהולך ומברך ברכ[ת] המזון או מעין ג' ודיו.
מביאין כוס ראשון ואומ'[ר] עליו קידוש היום באמצע סעודתו. והשני מיד אומ'[ר] עליו ברכ'[ת] המזון כדא"ר יהודה לעיל מפסיקין לשבתו'[ת], ומיהו הואיל והגיע שעת קידוש צריך לקדש תחלה. ר'[בי] יוסי אומ'[ר] אוכל והולך עד שתחשך אזיל לטעמיה דאמ'[ר] לעיל אין מפסיקי'[ן].
<h2>דף קב:</h2>
גמרו סעודתן כו' כוס ראשון וכו' ר'[בי] יוסי קאמ'[רה]. והשני אומ'[ר] עליו קידוש היום רבותא אתא לאשמועינן דא"צ לקדש מיד קודם שגמרו, אלא יגמור סעודתו ואפי'[לו] מברך ברכ'[ת] מזונו, ומי'[הו] אם פירס מפה וקידש כ"ש דעדיפי טפי. ונמרינהו אחד כסא ב"ה וקידוש היום. חבילות חבילות משום דמחזי כמשוי. יקנה"ז דקידושא ואבדלתא חדא מילתא היא, דתרויהו משו'[ם] ימי'[ם] טובי'[ם] נינהו, ובהבדלה עצמה הוא מזכיר קדושי י"ט, דהמבדיל בין קדש לקדש הוא מברך. פ"א קדושה ואבדלת'[א] חדא מילתא הוא, דקידוש והבדלה לאתחולי סעודה נינהו, דלא איפשר ליה למיסעד עד דבריך תרוייהו אבל ב"ה וקידוש היום תרתי מילי נינהו, הקידוש קודם אכילה וברכת המזו'[ן] אחר אכילה, לפיכ'[ך] שתי קדושו'[ת] הן. כך פר"ח ז"ל.
גופ'[א] י"ט שחל להיות אחר שבת דהשתא צריך להבדיל ולקדש, ומשמ'[ע] אם לא היה י"ט לא חלקו האמוראי'[ם] כלל, אלא כ"ע מודו דיין ומאור והבדלה, והשתא דאיכ'[א] קידוש גורם לשנות את הסדר, וצרי'[ך] טעם לדבריה'[ם]. רב אמ'[ר] יקנ"ה סביר'[א] ליה קדושת היום עדיף מהבדלה, א"נ כי מבדיל ברישא מיחזי דהויא עליה קידוש היום למשוי, לפיכ'[ך] בין לרב בין לשמואל יין קודם לקידוש כב"ה [קי"ד ע"א] דאמ'[רי] תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, והקידוש נמי ראוי להקדי'[ם] מהבדלה כאשר פירשנו, ואחר הקידוש לדעת רב נר והבדלה כשאר מ"ש.
<h2>דף קג.</h2>
ולשמואל דאמ'[ר] ינה"ק סביר'[א] ליה דהבדלה קודמ'[ת] לקידוש, משל לה"ד למלך יוצא ואיפרכוס נכנס מלוין את המלך שהוא השבת להבדיל ואח"כ יוצאי'[ן] לקראת איפרכוס, פי'[רוש] שר, לקראת י"ט לקדשו, הילכ'[ך] יין תחלה ואח"כ נר ואח"כ הבדלה, דכיון דקודמ'[ת] לקידוש יעשה כל ההבדלה כדין כל מ"ש דעלמ'[א] ואח"כ יקדש. ומה שאינו נותן סימן בבשמי'[ם], לפי שאין מברכי'[ן] על הבשמי'[ם] בי"ט, שהרי יש לו בי"ט נשמ'[ה] יתירה כשבת, ולא אבדה נפש. וזה שלא הזכירו רב ושמואל זמן, בשביעי של פסח איירי, דליכא זמן, שכל ז' ימים כיום א'[חד] הן, שאין חלוק בקרבנותיו, והיכא דאיכא זמן, איפליגו אביי ורבא, אביי אמ'[ר] (יקנה"ז) יקזנ"ה, ורבא אמ'[ר] יקנה"ז, פי'[רוש] בין לאביי בין לרבא סבירא להו דקידוש קודם להבדלה, ובזמן הוא דפליגי, אמ'[ר] אביי יקזנ"ה, סבירא ליה מאחר שהתחיל לקדש יגמור כל הקידוש ויאמ'[ר] זמן, שאם אין כאן קידוש אין כאן זמן. אבל הבדלה אינה גורמת לומ'[ר] לו זמן, ורבא דאמ'[ר] יקנה"ז סביר'[א] ליה מה מצינו בכל מקום זמן בסוף, הכא נמי זמן בסוף, וטעמ'[א] דהלכת'[א] [עירובין מ' ע"ב] זמן אומרו אפי'[לו] בשוק ואין עיקרו על הכוס, הילכך יאמ'[ר] זמן לבסוף. והילכת'[א] דרבא יקנה"ז. איקלע לבי רבא. במ"ש לחול. נר ומזון בשמי'[ם] והבדלה. היכא דאין לו אלא כוס א'[חד]. זו דברי ר'[בי] מאיר. הכי הוה ר'[בי] מאיר תני לפלוגתייהו דב"ש וב"ה, דסתם מתני'[תין] ר'[בי] מאיר. על המזון שבתחלה. שכיון שגמר סעודתו, בההוא מחייב ברישא, דאין מעבירי'[ן] על המצות. אכסא קמ'[א] כשהתחיל לשתות ואכסא דברכת'[א] בירך ב"פ הגפן על כוס של ב"ה כמו שאנו עושי'[ן] בכל סעודה וסעודה.
<h2>דף קג:</h2>
אכסא קמ'[א], ותו לא בריך, דקסבר ב"ה לא מפסקא. נמלך אנא. כלומ'[ר] כשאני שותה הכוס אני מסכי'[ם] בדעתי שלא לשתות כוס אחר וכבר פסקתי השתייה ונאסרתי לשתות וכשמפצירי'[ם] אותי אח"כ לשתות כאילו אני מתחיל, לפיכ'[ך] אין צריך לברך בתחלה. מר זוטרא אמ'[ר] אנא דעבדי כתלמידי דרב. דכיון דאמ'[ר] הב ונבריך איתסרו להו למשתי, אלמ'[א] ברכ'[ת] המזון אסוחי דעת הוא וצריך לחזור ולברך אחר ב"ה. וקאמ'[ר] רב יקנ"ה. ולא בעי לברוכי תרתי זימני ב"פ הגפן, חדא אקידוש וחדא אהבדלה, והה"נ לתרי כסי דקידוש היום וב"ה, וקאמ'[ר] רב יקנ"ה. הכא לא עקר דעתיה ממשתיא. דעדיין לא שתה וכל דעתו לשתות. [לשון הרי"ף] וקיימ'[א] לן כמר זוטר'[א] וכתלמידי דרב, דצריך לברך על כסא דקדושא ובכסא דב"ה, דב"ה אפסוקי סעוד'[תא] היא, מיהו לא בעי לברוכי על היין שבתוך הסעוד'[ה] לאחריו מקמי דליברך ברכ'[ת] המזו'[ן], לפי שב"ה פוטרתו, דהשתא ברכה א[חת] מעין ג' סגי ליה, כ"ש ג' ברכות עצמן. כך פסק ר'[בי] שמעון בר'[בי] סעדיה ז"ל. ורב עמרם ז"ל פסק כוס של קידוש, כל זמן שלא בירך ב"ה חייב לברך ברכ'[ה] אחרת על הגפן, וה"מ היכא דלית ליה כוס לב"ה אבל אית ליה כוס, כיון דעדיין לא אסח דעתיה, דהא אית ליה כוס, א"צ לברך אחר כוס קידוש, והאי דמברך ב"פ הגפן על כוס של ברכ'[ת] המזון, משום דאפסקיה בברכת המזו'[ן], והיכא נמי דלא ה"ל לבד מההוא כסא דקידוש ואיקדי'[ש] ולא בריך על הגפן ובריך ב"ה קודם שיברך על הגפן כוס של קידוש, נפיק ליה בברכ'[ת] המזו'[ן], ולא יכול למיהדר לברוכי בתר ב"ה על הגפן.
מצוה מן המובחר. שאורה מרובה. זו היא הבדלתו של ר'[בי] יהודה הנשיא. ויותר לא היה אומ'[ר]. והמוסיף לא יוסיף על שבע. בגמ'[רא] מפר'[ש] להו בין קדש לחול בין אור לחושך בין ישראל לגוי'[ם] בין טמא לטהור בין מים עליוני'[ם] לתחתוני'[ם] בין כהני'[ם] ללוים בין (ל)לוים לישראל, בין יום השביעי לששת ימי המעשה היא מעין החתימה ולא ממניינא היא, וסביר'[א] ליה בין כהני'[ם] ללוים בין (ל)לוים וישראלי'[ם] שתי מילי נינהו, ובכולהו הבדלות כתיבי, [ויקרא ט'] ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור, [בראשית א'] ויבדל אלהים בין האור ובין החשך, ויבדל בין המים וכו', [ויקרא כ'] ואבדיל אתכם בין העמי'[ם] להיות לי, בין לוים וישראלי'[ם] דכתי'[ב] [דברים י'] בעת ההיא הבדיל יי' את שבט הלוי, בין כהני'[ם] ללוים, דכתי'[ב] [דה"י א' כ"ג] ויבדל אהרן לקדשו, אבל הבדלה דשבת לא כתי'[בא].
<h2>דף קד.</h2>
לא תלת אמ'[ר] ולא שבע אמ'[ר], דהא ארבע היא דאיכ'[א], ומה ראית, אם באת לתפוש מעט באת, דייך בשלש, ואם לרבות בשבע, היה לו לומר שבעתן. מעין חתימה היא. ולא ממניינא. ופום בדית'[א] אמרי וכו', ואיכ'[א] בינייהו י"ט שחל להיות אחר שבת דלפום בדית'[א] לא צריך למימ'[ר] סמוך לחתימתו בין קדוש'[ת] שבת לקדוש'[ת] י"ט הבדלת, לשמואל בעי למימר בין קדוש'[ת] שבת כו'. [לשון הרי"ף] זו היא הבדלתו של ר'[בי] יהודה הנשיא ולא אמ'[ר] שאר הבדלות ולא חתם בה, דהודאה חדא היא דומיא דברכ'[ת] המצות. עביד כוותיה. כר'[בי] יהוד'[ה] הנשיא. [לשון הרי"ף משבת ק"נ ע"ב] המבדיל בין קדש לחול. פי'[רש] רז"ל להיכרא בעלמ'[א] ללות את המלך. ועבדי'[נן] צורכין ואח"כ מברכין על הכוס ברכה גמור'[ה] דהבדלה, וכ"ש דאי אבדיל בתפלה מותר מלאכת צרכיו וחוזר ומבדיל על הכוס. ור"ח ז"ל פי'[רש] במסכ'[ת] שבת וסלק'[א] שמעתא שאוסר לעשות מלאכה קודם שיבדיל, ואפי'[לו] לא אמ'[ר] אלא המבדיל בין קדש לחול דיו, דהא רב אשי דהוא בתרא אמ'[ר] כי הוינא ביה רב כהנא הוה אמינא בין קדש לחול ואפכיכן סילתי, פי'[רוש] עצים קטנים, כלומ'[ר], היינו מתעסקי'[ם] במלאכה, ולא בא רב אסי למעט אלא שאינו צריך לומ'[ר] ההבדלו'[ת] כאשר חלקו בפ'[רק] ערב פסחי'[ם], אבל צריך להזכיר ברכ'[ת] השם ומלכו'[ת], דלא גרעא מברכ'[ת] הפירות וברכ'[ת] המצות, וכן הלכה ע"כ מדבריו. ונראה מדברי הרב שמפר'[ש] כר"ח ז"ל, וכן אמ'[ר] רב עמרם גאון ז"ל. אבל לא למוצאי י"ט לשבת משום דאיפרכוס יוצא ומלך נכנס, ואין דרך ללות האיפרכוס, אלא הכל נמשכין אחר המלך. [לשון הרי"ף מחולין כ"ו ע"א] באמצע שבת. אפילו הכי אמרי'[נן] בין יום השביעי, ואע"פ דלא שייך הכא שביעי כלל. סדר הבדלות האמורו[ת] בתורה הוא מונה. להבדיל בין הקדש ובין החול, דהיינו בין יום השביעי לששת ימי המעשה, משום דבעי למימ'[ר] מעין חתימ'[ה] סמוך לחתימתה. הזכרה בברכת המזון. בשבת אומ'[ר] רצה והחליצנו ובי"ט יעלה ויבא.
<h2>דף קה.</h2>
הוו יתבי בסעודת'[א] בע"ש והאריכו בה עד שחשכה. אי נגה יומא אם החשיך היום, כדאמרי'[נן] בריש מכילתין [ב' ע"א] באתריה דמר קרו נגהי, כלומ'[ר] ללילה היו קורי'[ם] נגהי. נפסיק בעקירת השלחן ונקבעיה לסעודת שבת. לא צרכיתו. להפסיק בעקירת השלחן להבדיל בין סעודת שבת לסעודת חול. היא קבעה נפשה. היא קבעה סעודה לעצמה, דחשובה היא סעודת שבת ונבדלת מסעודת חול, ודי לכם בפריסת מפה וקידוש. כשם שקובעת למעשר, דאפי'[לו] אכילת עראי דשבת חשבו אותה קבע, ומשום דקרוי עונג אפילו לכל דהו די לה ואין אוכלין בשבת אפי'[לו] עראי מתבואה שלא נגמרה למעשר אלא א"כ עישר מע"ש. כך קובעת להבדלה. שאם היו יושבין על השלחן מבע"י וחשכה במ"ש אסורי'[ן] לאכול עד שיבדילו, שיציאת שבת אוסרתן באכילה וקובעתן להבדלה. כך קובעת לקידוש שאסור לטעום עד שיקדש, אלמ'[א] משחשכה היא חשובה אכילת שבת מאליה. להבדלה אינה קובעת. שכיון שהתחיל בסעוד'[ת] שבת מבע"י, אף גומ'[ר] כל סעודתו לאחר שיחשיך ואחר שיגמור כל סעודתן יבדיל. אבל בשתייה לא...
<h2>דף קו:</h2>
משום דלא עבדינן נטיל'[ת] ידים תרי זימני, דחדא מינייהו ברכה לבטלה, הילכך לא (עבדינן) יקדש הוא אבל חברו שלא נטל יקדש לו. זימנין דהוה ריפתא חביבה ליה מקדש אריפתא. מתוך שהיה רעב היה תאב ללחם והיה מקדש עליו ואומ'[ר] ויכלו וגם המוציא ואח"כ קדוש והואיל והוא מברך המוציא אי אפשר שלא נטל מקודם ולא הוה עביד נטילה אחריתי, אלא מעיקרא משי ידיה ואכיל נהמא דקידושא, אלמ'[א] קידוש דלאחר נטילה לא חשוב היסח דעת, וכן הלכה דמי שנטל ידיו קודם קידוש אינו צריך לחזור וליטול ידיו אחר קידוש, ולא פליגי רבנן בין מקדש אריפתא ובין מקדש אחמרא, מדלא מהדרו ליה לרבי יצחק בר שמואל מידי, מיהו לכתחילה מוזגי'[ן] ואח"כ נוטלין כבית הלל במסכ'[ת] ברכו'[ת] [נ"א ע"ב], ואם נטל ידיו אין הקידוש הפסק, ומדרב נמי שמעינן שהמקדש על הפת ואומ'[ר] ויכלו ומברך ברכת המוציא ומקדש ואח"כ יאכל, ודוקא קידוש, דהוי על הפת, אבל הבדלה אינה על הפת אלא על הכוס, דעל הכוס ניתקנה כדאמרי'[נן] [שם ל"ג ע"א] העשירו קבעוה על הכוס. [כך] פסק רשב"ם ז"ל. ורמז"ל [פכ"ט שבת ה"ט] [פסק] נתאוה לפת יותר מן היין או שלא היה לו יין, הרי זה נוטל ידיו תחלה ואומ'[ר] ויכלו והמוציא ומקדש ואח"כ בוצע ואוכל, ואין מבדילי'[ן] על הפת אלא על הכוס, מי שנתכוין לקדש על היין בלילי שבת ושכח ואמר ונטל ידיו קודם שיקדש, מקדש על הפת ואינו מקדש על היין אחר שנטל ידיו לסעודה. כוס של ברכה. ברכת המזון. אבל קבעי עליה. דהיינו אשתייה. לית לן בה. ומברך עליו ברכת המזון. וכן כת'[ב] ן' גיאת ז"ל.
<h2>דף קז.</h2>
המקדש וטעם מלא לוגמיו יצא. וה"מ היכא דלא טעם אחד מן המסובין אבל אם טעם אחד מהם יצאו ידי חובתן, ואע"פ שלא טעמו כולם, כדמוכח בפר'[ק] בכל מערבי'[ן] [עירובין מ' ע"ב] דקאמרי'[נן] התם זמן די"ה היכי ליעבד, ניבריך ונינחיה, המברך צריך שיטעום, ליתביה לינוקא אתי למיסרך, ודוק'[א] קטן אבל גדול אי שתי שפיר דמי, כך פסק רשב"ם. ויש גאוני'[ם] שמחלקין בין קידוש לכוס של ברכה אחר, דכוס של קידוש דוקא דטעים הוא, הא לאו הכי לית להוציא שם שמים לבטלה, וכוס של ברכות אחרות בין טעים ליה איהו בין טעם ליה אחר שפיר דמי, מההיא דיום הכפורי'[ם]. [לשון הרי"ף] דאמ'[ר] מר [לעיל ק"ה ע"ב] טעמו פגמו. לקדוש ולהבדלה ולברכת המזון ולכל ברכות שתקנו חכמים לסדרן על היין, אבל אם הוא רוצה לשתות והכוס היה פגום, צריך לברך בפה"ג, דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה. כך פסק רשב"ם ז"ל. [לשון הרי"ף מב"ב צ"ז ע"א] אין אומרי'[ם] קידוש היום אלא על היין הראוי לנסך [על גבי מזבח] (אבל היין) [וביין] הראוי לברך עליו בפה"ג קאמר, דאע"ג דמברכין עליו בפה"ג, לקידוש היום מיהא לא חשיב ליה, והכי קאמ'[ר] רב אין אומרי'[ם] קידוש היום אלא על יין נקי והגון שראוי לנסך מחמת נקיותו, ע"ג המזבח, ולא אתא רב למעוטי בהאי כלל שאר יינות שאין מתנסכין ע"ג המזבח, כגון יין תוסס ומזוג, אלא הנהו יינות שמאוסין, שמתוך שהן פסולין לניסוך משום [מלאכי א'] הקריבהו נא לפחתך הירצך, דפסולין נמי לקידוש משום האי טעמא גופיה, שריחו רע מוסרח אבל יש בו טעם יין, ולאפוקי נמי מגולה, ואע"ג דעבריה במסננות דמותר בשתייה כר'[בי] נחמיה דאמ'[ר] [סוכה נ' ע"ב] דארס נחש צף ועומד במקומו ויש לו תקנה בסינון, אפי'[לו] הכי פסול לקידוש משום הקריבהו נא לפחתך וגומ'[ר]. יין מגיתו תירוש. לא יביא דכתי'[ב] [במדבר כ"ח] הסך נסך שכר ליי', מידי דמשתכר. ואם הביא כשר, דליכא עיכובא, ומריבוייא דקרא דכתי'[ב] הסך נסך מ"מ, ואפי'[לו] יין מגיתו, וכיון דלנסכים כשר בדיעבד, לגבי קידוש חשיב ליה לכתחלה דלא חמיר קידוש מניסוך. [שם ע"ב] דאמ'[ר] רבא שוחט אדם אשכול של ענבי'[ם] וכו', כלומ'[ר], ואם תעלה בלבך ועל דעתך לדמויי קידוש לניסוך ולמימ'[ר] דלכתחלה אין מקדשי'[ן], הא אמ[ר] רבא שוחט אדם וכו', אלמ'[א] דמקדשי'[ן] עליה לכתחלה. יין של מרתף, כלומ'[ר], סתם יין שלא נבדק. של צמוקים ענבים יבשים ועשה מהן יין. ואם הביא מהן יין (ואם הביא) כשר, ואע"ג דיין תוסס פסול לנסכים, ה"מ בודאי תוסס אבל הביא [יין] של צמוקי'[ם], מי יימר שהוא תוסס. [שם צ"ה ע"ב] יין הנמכר בחנות, כלומ'[ר] יין רע מכל יינות, שכל יינות הנמכרו'[ת] בחנות מברכין עליו ב"פ הגפן. דחשיב פרי ולא מברך עליו שהכל נהיה בדברו, ואם בירך יצא, דתנן [ברכות מ' ע"א] ועל הכל אם אמ'[ר] שהכל יצא. דאקריס בסמ"ך, וי"מ דאקרים במ"ם, היינו יין תוסס שהוא קרוב להחמיץ. למה לי לברך עליו ב"פ הגפן אלא שהכל נהיה בדברו, והאי יין הנמכר בחנות הוא יין רע שריחו חומץ וטעמו יין. הא רב יהוד'[ה] והא רב חסדא דפליגי מר כמאן סביר'[א] ליה, מברכין או אין מברכין. א"ל מתניתא ידענא דקתני בית ג' ימים ודאי, ומהתם שמעינן, אי מברכי'[ן] או אין מברכי'[ן]. [שם צ"ו ע"א] הבודק את החבית נטל ממנה מעט ושתה ממנו לידע אם היין הנותר בחבית אם הוא טוב וישתה או ימכור משאר חביותיו מידי יום ביום, והפריש כל החבית לתרומ'[ה] ולמעשרו'[ת] תחתיהן. מפריש והולך, היום מפריש מעט מעט לפי מה שימכור משאר חביותיו ולמחר מעט, ואומ'[ר] הרי זה תרומ'[ה] ומעשר על זה שאני מוכר ושותה מאותה חבית שבדקתי, לפיכ'[ך] בודק דאינו מפריש מן החומץ על היין, דשני מינין הן אליבא דר'[בי] בפ'[רק] המוכר את (החבית) [הספינה], אבל לרבנן לכתחלה נמי אין מפרישין, ואם עשה עשוי. להיות מפריש על שאר חביותיו על בטחונה של חבית זו, כלומ'[ר] מה שמפריש ממנה לצורך שארי החביות. ואח"כ לסוף חדש או שני חדשי'[ם]. כל ג' ימים הראשונים, והאי לקמיה מפרש. מאי קאמ'[ר] לפי שיש לפרש בשני עניני'[ם] כדלקמן דקא בעי לה. כל ג' ימים הראשונים, סמוך לבדיקה ודאי יין הוה, דפחות מג' ימים אין היין נעשה חומץ ויפה תרם מה שתרם באותן ג' ימים הראשוני'[ם] וא"צ הלוקח מאיש זה באותן ג' ימי'[ם] לחזור ולהפריש, דאפי'[לו] אם התחיל להחמיץ על סילוק ידיו אין שמו חומץ עד שלש'[ת] ימים, ואע"פ שכבר יש לו ריח חומץ כדמפרש ואזיל, דרך יין להחמיץ להריח מתחלה ריח חומץ והולך ומריח יותר ויותר עד שנהפך אפי'[לו] טעמו לחומץ, וקים להו לרבנן דמשהתחיל להחמיץ הוי ריחו כל ג' ימי'[ם] חומץ וטעמו יין אבל משלשה ימים ואילך יכול להיות חומץ גמור. מכאן ואילך ספק דשמא לא התחיל להחמיץ עד ג' ימים קודם שנמצא חומץ, והשתא בשעת מציא'[ה] הוא דנעשה חומץ, הילכ'[ך] הוי תרומה מספק ויחזור ויתרום הלוקח מספק. מ"ט הוי כל ג' ימים הראשונים ודאי יין ושלשה ימי'[ם] האחרוני'[ם] ספק חומץ. חמרא מעילאי איקרי כמו עקר, נעקר טעם יין ממנו ומתחיל להחמיץ מלמעלה בפי החביות ומעט מעט מחמיץ ויורד כל ג' ימים ועד סוף ג' ימים נעשה כולו חומץ, וכל זמן שלא החמיץ כולו הוי ריחיה חלא וטעמיה חמרא. והאי טעמיה להאי חמרא הא טעמיה ובדקיה האי גברא בפי החבית ומצאו טוב, דעדין לא התחיל להחמיץ, הילכך אפי'[לו] אם תמצא לומ'[ר] דמיד דבתר דטעמיה התחיל והחמיץ. הוה ריחיה חלא וטעמיה חמרא עד סוף ג' ימי'[ם] משהתחיל להחמיץ, והילכך יין הוא דבתר טעם אזלינן ולא בתר ריחא, והיינו יין הנמכר בחנות דלר'[בי] יוחנן הוי יין, ומהאי טעמ'[א] גופיה נמי הוי ספק אפילו כל ג' ימים האחרוני'[ם], ולא ודאי הוי חומץ, דאיכא למימ'[ר] עתה החמיץ והג' ימים הוא שהתחיל להחמיץ ונגמר חימוצו עתה, וה"ל טעמ'[א] חמרא עד עכשיו שנגמר חימוצו. [לשון הרי"ף] ואע"ג דפליג ריב"ל דאמ'[ר] ג' ימים האחרוני'[ם] ודאי חומץ והוי טבל גמור, כדר'[בי] יהושע ב"ל אזיל בתר ריחא, וכיון דעתה נמצא ודאי חומץ, ודאי התחיל להריח ריח חומץ (וה)ג' ימים, דפחות מג' ימים לא נעשה חומץ גמור, וג' ימים הראשוני'[ם] ספק דשמא עם סילוק יד הבודק התחיל להריח ובתר ריחא אזלינן, והילכ'[ך] יין הנמכר בחנות לאו חמרא הואי. [לשון הרי"ף מע"ז ס"ו ע"א] חלא לגו חמרא, חלא דאיסור'[א] שנפל לגו חמרא דהיתר. דברי הכל בנותן טעם, דכי נפיל לגויה לא הוה דמי ליה לא בריחא ולא בטעמא, שאין היין מבטל ריח החומץ עד שנתערב בתוכו ולא החומץ מבטל ריח היין, משום דרובא חמרא, וה"ל מין בשאינו מינו בנותן טעם. וחמרא לגו חלא, פי'[רוש] חמרא דאיסור שנפל לגו חלא דהיתר. אביי אמ'[ר] בכל שהוא, דמשעה שהגיע היין לאויר הכלי נהפך היין בריחו לריח החומץ, וקודם שנתערב בו ה"ל מין במינו, ומין במינו במה שהוא. דריחיה חלא וטעמיה חמרא, חלא.
<h2>דף קז:</h2>
סמוך למנחה לא יאכל עד שתחשך. אוקימנ'[א] סמוך למנחה קטנה דהויא בט' שעות ומחצה, דסמיך לה הוי מסוף תשע, בתחילת עשירית, והטעם משום מצה כדי שתהא נאכלת לתיאבון. גסה. פי'[רוש] בלא תיאבון, והיה לכם לזרא [במדבר י"א], תרגו'[ם] ויהי לכון לגסא. אבל מטבל. האי דנקט מטבל, לפי שכל מאכלם ע"י טיבול היה. מטבל בירקי. והיה אוכל ירקות מן המנחה ולמעלה לפי שאינו משביע הירק. השמש מטבל בבני מעיים ונותן לפני האורחין. אוכל בבני מעיים של בהמות הנשחטי'[ן] לסעוד'[ת] י"ט של פסח, וגם נותן מהן לפני האורחי'[ן] המנויין יחד על הפסח, ואפי'[לו] מן המנחה ולמעלה, דלעיל מיניה תנאי בתוספת'[א] פסחים [פ"י ה"א] סמוך למנח'[ה] לא יאכל. זכר לדבר זוכר קצת יש דאכילה ממשכת אכילה. דכתי'[ב] [ירמיה ד'] נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצי'[ם] הראה להם הנביא דוגמ'[א] שחורשין את הקרקע כדי לקבל הזריעה, ואם אינה חרושה אינה מקבלת את הזריעה, אף האוכל דברי'[ם] שאינן משביעי'[ן] אותן פותחי'[ן] בני מעייו ומרחיבי'[ן] אותן לקבל את המאכל של סעודה אח"כ לתיאבון. כך פרשב"ם, ור"ש ז"ל פי'[רש] הואיל ועסוק בצורכי הסעוד'[ה] יכול הוא לאכול בני מעיים מה שדרך השמש לאכול בשאר הימי'[ם] רשאי הוא לעשות כן מן המנחה ולמעלה לאכול דהואיל והוא עסוק בהן מצער ליה אי לא אכיל, ואי אכיל נמי לא משבעי ליה. נירו לכם ניר. כשאתם טורחי'[ם] הטרחו בדבר שאתם יכולי'[ם] ליהנו'[ת] ממנו, ושמש זה שעסוק בסעודה אם אינו נהנה מצער ליה.
<h2>דף קח.</h2>
עד שיסב על צד שמאל. מצה צריכה היסבה. כשאוכל מצה של מצוה לילה הראשון יאכל אותה בהיסבה כבני חורין שהוא זוכה לגאולה. מרור לא צריך היסבה שהוא זכר לעבדות. פורקדן סובב פניו למעלה וסובב על אחוריו כך פרש"י ז"ל, ורחז"ל פי'[רש] רובץ לאחריו, וי"א על פניו. ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לושט פרש"י ז"ל אפורקדן קאי, שמתוך שצוארו שוחה לאחריו, כובע הסותם את פי הקנה נפתח ומתקפל למעלה, והמאכל נכנס לתוכו ונחנק, ופי'[רושו] הנכון אהיסבת ימין קאי, והטעם כשיטה על ימין נפתח הכובע שעל פי הקנה מאליו ונכנס פי'[רוש] המאכל ויהיה סכנה. אשה אינה צריכה היסבה. מפני אימת בעלה שהיא כפופ'[ה] לו, אבל מפרש בשאלתו'[ת] [פר' צו סי' ע"ו] דלאו דרכייהו לנשי למזגא, פירוש לסמוך. בן אצל אביו צריך היסבה. דלאו הוי כפוף כ"כ. כי הויא בי מר. רבה שהוא גדול, ולפיכ'[ך] קורהו כך. הוה זגינן אברוכי דהדדי. היינו נשעני'[ם] כל אחד על ברכי חברו. כי אתינן לבי רב יוסף. רבה מלך מקמי רב יוסף כ"ב שנה [הוריות י"ד ע"א]. מורא רבך כמורא שמים. דכתי'[ב] [דברים ו'] את יי' אלהיך תירא, והשות מורת רבו כמורא שמים.
<h2>דף קח:</h2>
שאף הן היו באותו הנס. שעיקר הנס בא עליהן, כדאמרי'[נן] במסכ'[ת] סוטה [סוטה י"א ע"ב] בשכר נשי'[ם] צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים, וכן גבי מקרא מגלה ונר חנוכה. כדי מזיגת כוס יפה. צריך שיהא בכל אחד ואחד מד' הכוסות כזה השיעור, וכוס יפה הוא כוס של ברכת המזון, וקרוי ליה כוס יפה על שם שצריך ליפותו בעשרה דברים [ברכות נ"א ע"ב], והוא רובע רביעית הלוג כדי שימזוג בו ויעמוד על רביעית [שבת ע"ו ע"ב], דכל חמרא דלא דרי על חד תלת'[א] מים, לאו חמרא הוא. שתאן חי. שלא מזגן במים. יצא ידי ד' כוסו'[ת], וכגון שיש בכל אחד ואחד רביעי'[ת], דבציר מרביעית לאו כלום הוא, דכי היכי דמזוג בעינן רביעית, כן הכי נמי יין חי בעינן רביעי'[ת]. דלא יצא ידי חירות כלומ'[ר] אין זו מצוה שלימה, שאינה חשובה אלא ביין מזוג. בבת אחת מזוג, וכגון שיערה ארבעתן בתוך כוס אחד. כך פר"ש ז"ל ולא נהירא לן, דפשיט'[א] דלא יצא ידי ארבע כוסות, דאפי'[לו] שתה יין הרבה כשהיין בכוס אח'[ד] הוא חשוב כוס אחד, והאי דבעינן רביעי'[ת] לא אתא אלא למעוטי שלא יפחות, אבל טפי מרביעי'[ת] בכוס אחד פשיט'[א] דככוס אחד חשיב. ורמז"ל [פ"ז מחו"מ ה"ט] פי'[רש] שתאן בבת אחת, שלא שתאן על סדר משנתנו, אלא שתאן רצופין כוס אחר כוס וזה אחר זה, יצא ידי חירו'[ת] כלומ'[ר] ידי יין יצא, פירוש משום שמחת י"ט, כדתניא לקמן [דברים ט"ו] ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך, ובמה הוא משמחתן, ביין, ולא יצא ידי ד' כוסות, דכולן חשובי'[ן] כוס אחד וצריך להביא עוד ג' כוסות לשתות על הסדר. כדי רביעית אם הוא מזוג צריך שיהא בו רובע רביעי'[ת] יין חי, ואם הוא חי, פירוש, ואם ירצה לשתותו חי צריך שיהא בו רביעית, דבציר מרביעית לא חשיב [שתייה], בין חי בין מזוג.
ואחד תינוקות שגם הם נגאלו. מה תעלה לתינוקו'[ת] ביין, הלא הם פטורי'[ן] מן המצות. [והאיך אמרת התינוקות נמי חייבין]. ואמ'[ר] רב עמרם אחד האנשי'[ם] ואחד הנשי'[ם] חייבי'[ם] בארבע כוסו'[ת], (והיאך אמרת התינוקו'[ת] נמי חייבין) [שמע מינה דלית הילכתא כמאן דאמר תינוקות נמי חייבין]. אלא כרבי יהוד'[ה] דאמ'[ר] מחלקי'[ן] להן קליות ואגוזי'[ם] כדי שישאלו. כך כתב ן' גיאת ז"ל.
<h2>דף קט.</h2>
חוטפין מצה, מגביהי'[ן] את הקערה ואת המצה מיד התינוקו'[ת] בשביל שלא יאכלו כדי שבען, ומתוך כך לא ישנו, וישאלו כשיראו השינוי'[ם] הללו שאנו עושין בשביל התינוקו'[ת]. שלא ישנו, כלומ'[ר] כדי שישנו ביום ולא ישנו בלילה בשעת ההגד'[ה], א"נ כשמעכבי'[ם] זה הלילה האנשי'[ם] לאחר שהחשיך הרבה נרדמי'[ן] התינוקו'[ת] וישנים, לפיכך אומ'[ר] הגיע עת לעמוד. אנשי'[ם] בראוי להם ביין. תלמוד'[א] קאמ'[ר] לה.
קיסתא דמוריתא מדה שמודדין בה את המורייס. ובה משערין רביעית של פסח. שממלאין אותה ומחלקי'[ן] אותה לד' כוסו'[ת], דלוג ד' רביעיות. תמניתא. מדה והוא תומן, כך שם המדה הוה. יתירתא על דא. תמנתא דהשתא ריבעא. ובה משערין רביעית לפסח שהיו ממלאין אותה ומערין אותה לתוך אותה של עכשו ועד שהיא מלאה, ומים הנשארי'[ם] בתמנתא היינו רביעי'[ת]. רביעית של תורה כגון רביעית יין לנזיר דהלכה למשה מסיני [סוכה ו' ע"א] ורביעית שמן לרקיקי נזיר, דאיכא דיליף לה מקרא במנחות [פ"ט ע"א], מדת חלל הכלי בריבוע הוי אצבעיי'[ם] על אצבעי'[ם] רוחב ברום אצבעי'[ם] וחצי אצבע וחומש אצבע. ברברבתא. בגודל, שיש בטפח ד' אצבעות בגודל. מנא לן ממקוה דתניא [ויקרא ט"ו] ורחץ במים את כל בשרו במים, במי מקוה. מים המיוחדי'[ם] אמר'[ה] תורה שנקוו מתחלה מעצמן, מדלא כתי'[ב] במים, למעוטי מים שאובין דאזיל השתא איהו ואתי מיא וטביל. כל בשרו. מדלא כתי'[ב] בשרו, שכל גופו עולה בהן בטבילתן, שאינו נראה, אלא כולו מכוסה בהן.
<h2>דף קט:</h2>
דהיינו אמה על אמה ברום שלש אמות כשיעור הזה יהיו המים שיטבול האדם מהם. ושיערו חכמי'[ם] שהן ארבעי'[ם] סאה, ומינה ילפינן לרביעית של תורה, כיצד חלקהו בתחלה כולו ברומו, רומו ג' אמות, דהוי י"ח טפחי'[ם], חלקום לי"ו חלקי'[ם], ותמצא בכל חלק טפח וחצי אצבע גובה ברוחב אמה על אמה, ומחזיק אחד מי"ו חלקי'[ם] של ארבעי'[ם] סאה, והיינו שתי סאי'[ן] וחצי [סאה] טפח וחצי אצבע, כמה חומשי אצבעיו'[ת] הן כ' ושנים חומשי'[ן] וחצי חומש, חלקם להני כ"ב חומשי'[ן] וחצי חומש לחמשה חלקי'[ם] ותמצא בכל חלק ד' חומשי'[ן] וחצי, השלך מהם ב' חלקי'[ם] שהם ט' חומשין ועכב בידך הג' חלקי'[ם] שהם י"ג חומשי'[ן] וחצי של רום הכלי, היינו רום אצבעי'[ם] וחצי אצבע וחומש אצבע, וכאשר מיעטת רום הכלי שני החלקים מן החמשה נשארו ג' חלקי'[ם], כך תמעט את המשקין שנשארו בידינו מן מ' סאה והן שתי סאין וחצי, דהיינו חמשה חצאי סאין, השלך שני חלקי'[ם] ועכב ג' חלקי'[ם] שהן סאה וחצי, נמצא כלי של אמה על אמה רוחב ברום אצבעי'[ם] וחצי אצבע וחומש אצבע מחזיק סאה וחצי, חלקהו לרחבו אמה על אמה יש בה שלשים ושש חתיכות של טפח על טפח והסאה וחצי סאה הן ל"ו לוגין, נמצא כלי של טפח על טפח ברום אצבעים וחצי אצבע וחומש אצבע מחזיק לוג, דהיינו ארבע רביעיות, חלקהו עוד שתי וערב ותמצא בו ארבע פעמי'[ם] אצבעיי'[ם] על אצבעיי'[ם] כנגד ד' רביעיות, נמצא כלי שרחבו אצבעיי'[ם] על אצבעיי'[ם] ברום אצבעיי'[ם] וחצי אצבע וחומש אצבע מחזיק רביעית, דהיינו ביצה ומחצה. זה לשו'[ן] רשב"ם ז"ל שפיר'[ש] משם זקינו הרב רבי'[נו] שלמה ז"ל ששמע מרבו רבי'[נו] יעקב ב"ר יקר ז"ל, ור"ת ז"ל פי'[רש] כמו כן. ורבי'[נו] ש"י ז"ל פי'[רש] רביעית של תורה אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיי'[ם] וחצי אצבע וחומש אצבע, כיצד, המקוה הוי אמה על אמה ברום ג' אמות, ושיערו חכמי'[ם] מי מקוה מ' סאין, והשתא חלוק המקוה לי"ב חלקי'[ם], וטול חלק אחד יעלה עשרי'[ם] קבי'[ם] שהסאה ששת קבין, ואח"כ טול אחד מי"ו חלקי'[ם] ועולה חמשת לוגין, שהקב ד' לוגין, ואח"כ טול אחד מעשרים והוא רביעי'[ת] הלוג, דבחמש לוגין יש עשרי'[ם] רביעיות, ובענין זה חלוק הכלי של אמה על אמה ברום (שלישי) [שלוש], טול תחלה אחד מי"ב חלוק אותו לרביעי'[ת] לארכו לשנים עשר רביעיו'[ת] ונמצא כל אחת יש בה רוחב אצבעיי'[ם] באורך אמה ברום שלוש, שהאמה בת ששה טפחי'[ם] והטפח ד' אצבעות בגודל אח"כ תחלוק אחת מן הרביעיו'[ת] דהויא אחד מי"ב ותחלוק אותה לאורכה ונמצאת כל אחת אצבעיי'[ם] על אצבעיי'[ם] ברום ג' אמות וכשתשים זו על זו נמצאת אצבעי'[ם] על אצבעי'[ם] ברום ל"ו אמו'[ת] וטול אחד מששה עשר כמו שנעשית במים ותמצא אצבעיי'[ם] ברום שתי אמות ורביע אמה שהם חמשי'[ם] וארבע אצבעות, טול אחד מעשרי'[ם] כמו שנעשית במים ויעלה אצבעי'[ם] על אצבעיי'[ם] ברום אצבעיי'[ם] וחצי אצבע וחומש אצבע, סימן לחשבון זה אחד מי"ב ואחד מי"ו ואחד מעשרים. דתנן [עדיות פ"א מ"ג] [הלל אומר] מלא ההין מים שאובי'[ם] פוסלים את המקוה. פי'[רש] הראב"ד ז"ל טעמיה דהלל כי ההין המידה הגדולה שנאמר'[ה] בתורה בלח כדכתי'[ב] [ויקרא ל'] ושמן זית הין, הילכך היא החשובה לפסול את המקוה, ואע"פ שנאמרו בתורה מדות קטנות מזאת, כיון דמים שאובי'[ם] לפסול את המקוה מדרבנן הוא, אזלינן בתר מדה הגדולה המפורשת בתורה, והאי דלא שיע(ו)ר הלל בקבין בכולי תלמודא, דה"ל למימ'[ר] שלשת קבין, דקיימ'[א] לן [מנחות פ"ט ע"א] הין תריסר לוג, הוי ד' לוג'[ין] בקב שהן י"ב לוגי'[ן], אלא שחייב אדם לומ'[ר] בלשון רבו, והטעם לדברי רבו לפי שרצה לגלות כי מפני שההין היא המדה הגדולה הנזכרת בתורה היא החשובה לפסול את המקוה בשאובי'[ם] ופחו'[ת] מכאן לא. שמאי אמ'[ר] תשעה קבין. כיון דבתשעת קבין הן ראויי'[ן] לבעלי קרי [ברכות כ"ב ע"א], ובהן יש כדי להסתעף כל גופו, פחות מכאן לא, הילכך הן חשובין לפסול את המקוה בשאובין, דשיעור רחיצה פוסל את הטבילה. בציר מהכי לא.
ולא יעשה אדם צרכיו. פי'[רוש] תשמיש נקביו. ולא יפחתו לו וכו' ומתקני מילתא פירוש ד' כוסות שהן זוגות דאתי בהן לידי סכנה. לא יאכל תרי וה"ה לארבע. לילה המשתמר מן המזיקי'[ן] שאין מזיק יכול להזיק בלילי הפסח. כוס של ברכה של ברכ'[ת] המזון. מצטרף לטובה. להיות שלישי, ומבטל זוגות שהיו לפניו. ואינו מצטרף לרעה. אינו מצטרף להשלים זוגות לסכנה אם ישתה הרביעי אחריו להצטרף לד'.
מצוה בפני עצמו ואין מצטרפין זה עם זה. וצריך לברך בורא פרי הגפן על כל כוס וכוס, הואיל וכל א'[חד] ואחד מצוה בפני עצמו היא ויש הפסק ביניהן, בין ראשון לשני יש הגדה שמפסק'[ת], ובין שלישי לרביעי הלל וברכת השיר, והוא יהללוך, דמפסיקי'[ן]. [לשון הרי"ף מחולין פ"ו ע"ב] מאה חיה במקום אחד וכו'. התם מפר'[ש] טעמ'[א] בבריתא בגמ'[רא] לענין ברכה על השחיטה, שאין מברך. שא"צ לברך ברכת השחיטה לאחר כיסוי. וקאי עלייהו משמש עליהם בסעודה שהיה לכבודם. הב ליבריך מזוג כוס לברכ'[ת] המזון וחזרו ונמלכו ואמרו מזוג לנו יין לשתות. כיון דאמ'[ר] הב וליבריך גלי דעתיה דגמר סעודתו ואסור לשתות עד שיברך לפניו, שאין שתייתו מצטרפ'[ת] לסעודה ראשונה. הכא נמי כיון דאיטפל בכסוי איפסיק'[א] מילת'[א] דשחיט'[ה] וכי הדר שחיט איהו איחייב לה בברכה. הכי השתא התם מישתא וברוכי כי הדדי לא איפשר, הילכך כי אמ'[ר] הב וניבריך נתנו דעתם לפסוק מלשתות, אבל זה אע"פ שיודע ומכוין דעתו שיכסה דם הראשון, לא הסיח דעתו מן השחיטה וכל שעה זמן שחיטה הוא לפניו, ואפי'[לו] בשעת כיסוי אפשר דשחיט בחד ידא ומכסה בחד ידא. [לשון הרי"ף] איכא מ"ד לא מברכינן אלא בסוף ארבע כוסו'[ת], והוא רב שרירא ורב האיי בנו ז"ל. והר"ר אליהו דמן פריש ז"ל פי'[רש] אחרי שהוצרך לברך קודם כוס שני ב"פ הגפן משום דמפסיק'[ו] הגדה, א"כ עוקר כוס ראשון מסעודתו וראוי לברך אחריו על הגפן, אבל לא אחר כוס שני, פירוש שלאחר הסעודה קודם שיטול מים האחרוני'[ם], שכוס שני פוטר היין שבתוך סעודתו, וברכ'[ת] המזון פוטרתו מברכה אחרונה, אבל על כוס שלישי ורביעי צריך לברך אחריהם הואיל ומברך לפניהם, נמצא כי על ראשון ושלישי ורביעי צריך לברך אחריהן אבל לא אחר שני.
<h2>דף קיד.</h2>
מתני' ב"ש אומ'[רים] מברך על היום ואח"כ מברך על היין וטעמייהו מפר'[ש] בגמ'[רא] שהיום גורם ליין שיבא וכבר קדש היום קודם שיביאו יין לקידוש. ל"א וכבר קדש היום ועדיין לא בא, פי'[רוש] היום גורם שיבא היין קודם סעודה וכבר קדש היום, גם טעם אחר נותן לדבריו, שהרי משקבלו עליו מזמן שקיעת החמה קדש היום ועדיין יין לא בא על השלחן, וכשם שקודם היום לכניסה, כך קודם לברכה. וב"ה אומ'[רים] מברך על היין ואח"כ מברך על היום והטעם מפרש בגמ'[רא] שהיין גורם לקדושה שתיאמר, פי'[רוש] שאם אין לו יין או פת אינו מקדש, והמקדש על הפת גם הוא במקום יין, וברכת הפת דהיינו המוציא קודמת מברכת היום.
הביאו לפניו ירקות אחר שבירך על היין. מטבל בחרוסת כלומ'[ר], אם אין שם ירק מטבל החזרת בחרוסת או בציר, והאי טיבול לאו בחרוסת הוא, כדקתני לקמן הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת, מכלל דעדיין לא הביאו החרוסת, והאי חזרת לאו דוקא, אלא אם אין שם ירק אחר מטבל בו, והאי דנקט לשון טיבול, לפי שכל מאכלם ע"י טיבול. עד שמגיע לפרפרת הפת, קודם שיגיע לאותה חזרת שהוא אוכל אחר המצה שהוא מברך עליה על אכילת מרור כדכתי'[ב] [במדבר ט'] על מצות ומרורים יאכלוהו, בתחלה מצה ואח"כ מרור, וטיבול ראשון כדי שיכיר תינוק וישאל, לפי שאין דרך בני אדם שיהיו רגילי'[ן] לאכול ירק קודם סעודה וכשיראו התינוק'[ות] דבר שינוי ישאלו. הביאו לפניו. לאחר אותו טיבול. מצה וחזרת וחרוסת אע"פ שאין חרוסת מצוה. ובגמ'[רא] [קט"ז ע"א] מק'[שה] אי לאו מצוה אמאי קא מייתי ליה, ומתרץ א"ר אמי משום קפא, פי'[רוש], ארס שבחזרת, שהשרף שבחזרת יש בו ארס, ור"ח ז"ל פירש משום קפא, תולעת, וצריך לשקעו בחרוסת שתמות אותו תולעת שבאותו ירק מן החומץ שבחרוסת.
<h2>דף קיד:</h2>
מצוה להביא לפניו מצה וחזרת. פירוש דאכתי לא קיים מצות אכילת מרור, משום דמצות מרור הוא לאחר המצה, דכתי'[ב] מצו'[ת] ומרורי'[ם], דמשמע מצות ואח"כ מרורי'[ם]. סילקא וארוזא תרדין ואורז, וכ"ש שני מיני בשר. הואיל ונפיק מפומיה דרב הונא בשביל חבתו להראות שהלכה כרב הונא. גרסינ'[ן] בגמ'[רא] אמ'[ר] רב ש"מ ליתא לדר'[בי] יוחנן בן נורי דאמ'[ר] אורז מין דגן הוא וחייבי'[ן] על חימוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח. אפי'[לו] דג וביצה שעליו שהיו רגילין להטיח את הדג בביצי'[ם], והיינו רבותא דאע"ג דדמי לתבשיל אחד חשוב כשני תבשילי'[ן]. ואחד זכר לחגיגה חגיגת י"ד הבאה עם הפסח, דכתי'[ב] [דברים ט"ז] וזבחת פסח ליי' אלהיך צאן ובקר, צאן לפסח ובקר לחגיגה, ור"ח ז"ל פירש בעינן שני מיני בשר, צלי כנגד הפסח ומבושל כנגד החגיגה. גרמא ובישולא. חתיכת הבשר עם מרק שנתבשל בו.
פשיטא היכא דאיכא שאר ירקי מברך מעיקרא בטיבול ראשון. אירקי ב"פ האדמה. דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה [ברכות ל"ה ע"א], וכיון דיש לו שאר ירקות הכי שפיר טפי שיברך ב"פ האדמה על הירקות תחלה, דהיינו ברכה הראויה להם ויפטר את המרור הבא אחריו מברכת ב"פ האדמה ואח"כ מברך על החזרת על אכילת מרור זה הלשון של רש"י ז"ל ור"ש בן מלך ז"ל. ויש לתמוה על דבריהם. הלא כמו שנטילת ידים שהוא עושה לטיבול ראשון אינו עולה לטיבול שני, וכן ב"פ הגפן דכוס ראשון אינו פוטר את הכוס השני משום דאסח דעתיה באגדה שאמר, הכי נמי ב"פ האדמ'[ה], אלא יש לפרש המוציא דבירך אמצה הוא דפטר ליה. וא"ת איך פת פוטרת את המרור, הלא אינו בא ללפת בו את הפת, ויש לומ'[ר] דלא סגי ליה שלא יביא מרור בתוך הסעודה, דכיון דמצוה עליו להביא מרור, הרי הוא כדברי'[ם] הבאים בתוך הסעוד'[ה] מחמת הסעוד'[ה] ופת פוטרתו, ועוד דבהדי פת קא אכיל מיניה זכר למקדש, הילכ'[ך] ה"ל כדברי'[ם] הבאי'[ם] בתוך הסעודה מחמת הסעוד'[ה] דפת פוטרתו.
<h2>דף קטו.</h2>
לאחר שמילא כריסו ממנו שכבר אכל מזונו יחזור ויברך על אכילת מרור. מברך ברישא ב"פ האדמ'[ה] ועל אכילת מרור וכה"ג לא מיקרי מצות חבילות חבילות, דב"פ האדמ'[ה] לא אתיא משום מצוה, אלא משום דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, וברכת מרור אתיא משום מצוה, ודמיא לשאר ברכות הטעונות כוס, כגון קידוש והבדלה וברית המילה שמברך ב"פ הגפן, משום דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, ואח"כ מברך ברכה דשייכא אמצה, דלא שייך חבילות אלא בשתי מצות שכל אחת טעונה כוס לבדה, כגון ברכ'[ת] המזון וקידוש אי עביד אכוס אחד קרי ליה דחבילות, ואסור לעשות כן אם יש לו יין אחר לעשות לברך, ואם אין לו מותר לעשותן חבילות. ולבסוף אכיל בלא ברכה משום דבעינן תרי טיבולי.
מצה בזמן הזה דאוריתא, ואע"ג דכתי'[ב] [במדבר ט'] על מצות ומרורי'[ם] יאכלוהו, דמשמע בזמן דאיכא פסח אין, בזמן דליכא לא, הא אהדריה הקרא דכתי'[ב] [שמות י"ב] בערב תאכלו מצות, ואפי'[לו] בזמן דליכא פסח, אבל מרור דלא אהדריה קרא, לא הוי אלא דרבנן, ואתי טעם מרור ומבטל ליה לטעם מצה שהיא דאורייתא. ואפי'[לו] למ"ד מצות אין מבטלות זו את זו ה"מ דאורייתא ודאוריית'[א]. כגון מצה ומרור בזמן שבית המקדש קיים, דתרוייהו דאורייתא נינהו. כורכן בבת אחת פסח מצה ומרור. ת"ל על מצות ומרורי'[ם] יאכלוהו. משמ'[ע] כל אחד בפני עצמו, מדלא כתי'[ב] יאכלו, ואנא ידענא דאפסח קאי דכתי'[ב] לעיל מיניה ואכלו את הבשר בלילה הזה וגו', אלא מדכתי'[ב] יאכלוהו כל אחד ואחד בפני עצמו. זכר למקדש כהלל. זכר לזה שהיה הלל עושה בזמן שבית המקדש קיים שהיו אוכלי'[ם] פסחיהם. צריך נטילת ידים משום משקה, שהידים שניות, וכל הפוסל את התרומ'[ה] מטמא משקין להיות תחלה [לעיל י"ד ע"ב].
<h2>דף קטו:</h2>
אגב חולייה שנותני'[ן] בו התפוחי'[ם] [להלן קט"ז ע"א] זכר תחת התפוח עוררתיך [שה"ש ח']. לטיבול ראשון. של שאר ירקות. לטיבול שני חזרת.
מצה לפני כל אחד ואחד. מנהג שלהם היה להסב על המטות והיה שלחן לפני כל א'[חד] וא'[חד], הילכ'[ך] צריך מצה ומרור לפני כל א'[חד] וא'[חד] על שלחנו אבל לדידן א"צ כי אם לפני מי שעושה הסדר, ואפי'[לו] לרב שימי, והוא יחלק לפני כל א'[חד] וא'[חד] מצה ומרור. ואין עוקרין את השלחן. שמצוה הוא לעקור את השלחן כדלקמן כי היכי דליהוי היכרא לתינוקות. וה"מ לדידהו דהוי שלחן קטן לפני מי שאומ'[ר] הגדה לבדו, וכן לכל אחד ואחד, אבל אנן מסלקינן הקערה שבה מצה ומרור ושני תבשילין לצד השלחן, ודי לנו בכך. ויש נוהגין להגביה הקערה, והגבהתה היא חנם, ואין כאן היכר לתינוקות אבל צריך לעוקרה מלפניו לגמרי, ויניחנה בקרן זוית כאילו כבר אכל, כדי שיכיר התינוק וישאל דדמי לעקירת השלחן. כך פי'[רש] ר'[בי] שמואל ב"ר מאיר זצ"ל. פטרתן מלומ'[ר] מה נשתנה. דתניא לקמ'[ן] [קט"ז ע"א] חכם בנו שואלו, ואם לאו הוא שואל לעצמו ואומ'[ר] מה נשתנה, וכיון ששאלו בנו מה נשתנה א"צ הוא לומ'[ר] מה נשתנה, אלא להשיב על דבריו של בנו ולפרש טעמו של דבר ולהתחיל עבדי'[ם] היינו לפרעה במצרי'[ם] דהיינו תשובת דבריו של בנו, לפי שנשתעבדו במצרים אנו עוש'[ים] כל הדברי'[ם] הללו. שעונין עליו דברי'[ם] שאומ'[ר] עליו ההגדה. מה דרכו של עני בפרוסה. לבצוע בפרוסה שהוא עני שאין לו שלימה.
<h2>דף קטז.</h2>
אף כאן בפרוסה. לברך על אכילת מצה ושתי שלימות מייתינן משום ברכ'[ת] המוציא, דלא גרע משאר ימי'[ם] טובי'[ם] שצריך לבצוע על שתי ככרו'[ת] שלימו'[ת] ובוצע מאחת השלימות כך פי'[רשו] ר'[בינו] שמשון ורשב"ם ז"ל, ורבי יהודה ז"ל ראש הסדר כך פירש שצריך שתי ככרות שלימות, ורחז"ל ורמז"ל [פ"ח מחו"מ ה"ו] ורוב הגאוני'[ם] ז"ל כתבו כמו שכת'[ב] הרב אלפסי ז"ל. מה דרכו של עני הוא מסיק את התנור וכו'. פירוש הוא המסיק את התנור ואשתו לשה את העיסה ונותנו לבצק מיד בתנור כשנגמר הסיקו, שמתוך שיראי'[ם] שלא יצטנן התנור קודם שיזדמן הלחם ועוסקי'[ם] שניהם, זה בהיסק התנור וזה בעיסה. אף כאן בפסח הוא מסיק ואשתו אופה כדי שלא תחמיץ.
[מתני'] ר'[בי] אליעזר אומ'[ר] מצוה וצריך לברך על אכילת חרוסת, ואין הלכה כמותו. זכר לתפוח שהיו יולדות שם בניהם בלא עצב, שלא יכירו בהם המצריי'[ם] [סוטה י"א ע"ב], כדכתי'[ב] [שה"ש ח'] תחת התפוח עוררתיך. צריך לקיוהיה להטיל בו תפוחי'[ם] ויין או חומץ, ומילתא דאית ביה קיוהא, זכר לתפוח. לסמוכיה לכתוש בו דברים כדי שתהא עבה. תגרי חרך כמו [שה"ש ב'] מציץ מן החרכים, כלומ'[ר], חנונים היושבי'[ם] אצל חנותיהן ומוכרין.
מתני'. וכאן הבן שואל. כאן במזיגת כוס שני בן שואל את אביו אם [הוא] חכם, מה נשתנה, עכשיו שמוזגי'[ן] כוס שני קודם אכילה. שבכל הלילו'[ת] אין אנו מטבילי'[ן] אפי'[לו] פעם א'[חת], הכי אית לן למימ'[ר] ולא נאמ'[ר] אנו מטבילי'[ן] (אפי'[לו]) פעם אחת, דמשמ'[ע] דלא סגי דלא מטבילינן, וגם לא נאמ'[ר] אין אנו חייבי'[ן] לטבול והלילה הזה ב"פ, דטיבול אינו חיוב'[א] אלא משום היכרא דתינוקות הוא דעבדינן, אלא הכי (נמי) [נימא] שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפי'[לו] פעם אחת, הלילה הזה ב"פ. הלילה הזה כולו צלי. פי' בזמן שב"ה קיים הוא דאמרי'[נן]. כפי דעתו של בן שואל. פי' אם הוא מבין, אביו מלמדו כפי הבנתו. מתחיל בגנות. לקמן מפר'[ש] לה לרב מתחלה עובדי ע"ז ולשמואל עבדים היינו, שצריך (להודיע) [להודות] לו, ויאמ'[ר] כן עשה לנו הב"ה שהיינו עבדי'[ם] והוציאנו ברכוש גדול. [גמ'] חכם בנו. אם בנו חכם שואלו.
<h2>דף קטז:</h2>
[מתני'] כל שלא אמ'[ר] ג' דברי'[ם] אלו בפסח ולא פירש טעמן, והלכה כר"ג. וחותם בגאולה. כלומ'[ר], מסיים את ההגד'[ה] בברכת גאולה, ופליגי ר'[בי] טרפון ור'[בי] עקיבא, דההיא ברכה דלר'[בי] טרפון פותחי'[ן] בה בברוך ואין חותמין בה בברוך, מידי דהוה אברכת הפירות וברכ'[ת] המצות, דכולה חדא הודאה היא, דלר'[בי] עקיב'[א] חותמי'[ן] נמי בברוך, לפי שמוסיפי'[ן] בה דברי ריצוי ובקש'[ה] כן יגיענו וכו'. וכן (דעבדים) [עבדינן] כר'[בי] עקיבה, שהלכה כמותו מחברו [עירובין מ"ו ע"ב], ותנא קמא דאמ'[ר] וחותם בגאולה, אינו תנא שלישי, דא"כ אמאי עבדינן כר'[בי] עקיבה הואיל ורבנן פליגי עליה, הא אין הלכה כר'[בי] עקיבה מחביריו. כך נראה ועיקר, והאי דקאמ'[ר] וחותם בגאולה דברי הכל היא, דלא תימ'[א] אין מברכי'[ן] כלל בסיום אגדה כי אם בברכת היין לבד, קמ"ל.
גמ' וצריך שיאמ'[ר] ואותנו הוציא משם להראו'[ת] את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים שאף אותנו גאל הב"ה. מצה צריך להגביה כשהוא אומ'[ר] מצה זו שאנו אוכלי'[ם], וגם מרור, כדי להראותם למסובי'[ן] ותתחבב מצוה עליהם, וכן נמצא בתשוב'[ות] הגאוני'[ם] ז"ל מצה צריך להגביהה כי אמ'[ר] מצה זו באגדת'[א]. בשר של שני תבשילין א"צ להגביה'[ו] כשהוא אומ'[ר] פסח שהיו אבותינו אוכלי'[ם] בזמן המקדש לא יגביה הבשר שהוא זכר לפסח. ה"ג בשר א"צ להגביה, ולא עו'[ד] אלא שנרא'[ה] כמקדיש בהמתו, דהא לא מצי למימר פסח זה, ולא עו'[ד] אלא שאם הגביהו נרא'[ה] כמי שהקדיש פסחו מחיים.
<h2>דף קיז:</h2>
קריית שמע ברכ'[ת] גאול'[ה] שאחר ק"ש. והלילא של ערבי פסחי'[ם] שחותם בגאל ישראל כר'[בי] עקיבה דמתניתין. גאל ישראל שהרי משבח ומפאר על גאולת ישראל [מ]מצרים שעברה. דצלות'[א] גואל ישראל לפי שאנו מתפללין על גאולה שאנו עתידין ליגאל. דקידוש וקדשנו במצותיו בקידוש היום, וה"ה בכל ברכו'[ת], ראוי'[ם] לומ'[ר] אשר קדשנו במצותיו, דהודאה היא על שעבר. דצלות'[א] קדשנו במצותיך. לפי שאנו אומרי'[ם] אותו באמצע התפלה וראוי לומר אותו בלשון בקשה. צריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום בין בקידוש על הכוס בין בתפלה של שבת, מג"ש דפסח. כתי'[ב] הכא [שמות כ'] זכור את יום השבת וכתי'[ב] התם [שם י"ג] בפסח זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרי'[ם], ובשאר מועדים במה מצינו דפסח. דצלות'[א] מצמיח קרן ישועה משו'[ם] דרחמי נינהו, ואנו מבקשי'[ם] שיצמיח קרן ישועה לעמו ישראל. ור"ש ז"ל פיר'[ש] דלא שייך בתפלה מגן דוד שכבר חתמו במגן אברהם, ושתי חתימו'[ת] בהדי הדדי לא שייכי בתפלה. דאפטרה מגן דוד משום דהודאה היא משו'[ם] לשעבר. כשם הגדולי'[ם] אשר (היו) בארץ. נתן הנביא אמר לדוד מפי הגבורה שכשם שחותמי'[ן] מגן אברה'[ם] כך חותמי'[ן] מגן דוד. כשם הגדולי'[ם] אברהם יצח'[ק] ויעק'[ב], ואע"ג דבשלשתן לא חתמינן, היינו טעמ'[א] לפי שאין חותמי'[ן] בשתים, דכתי'[ב] [בראשית י"ב] והיה ברכה, בך חותמין ולא בכולן, מיהו שלשתן נזכרי'[ם] בברכ'[ת] אבו[ת] אבל דוד הוא יחידי בברכה הקבועה לכבודו, במי יחתמו אם לא במגן דוד. סבי דפום בדית'[א] הם רב יהוד'[ה] ורב עינא בפירק'[א] קמא דסנהדרי'[ן] בסופו [י"ז ע"א]. בשבתא שבת דעלמא בלא י"ט. ביומ'[א] טבא בלא שבת, דאילו שבת וי"ט חתמינן בתרוייהו מקדש השב'[ת] וישר'[אל] והזמני'[ם] כדמפר'[ש] במס'[כת] ביצה [י"ז ע"א].
מתני' גומר עליו את ההלל. אמ'[ר] רבי'[י] יוסף והלכת'[א] הלל בלילי פסחי'[ם] א"צ ברכה לפניו, וכן מנהג ומעשה, וכן אמ'[ר] רב עמרם ז"ל, ואמ'[ר] רב צמח ז"ל ולגמור את ההלל בלילי פסחי'[ם] חייב, דהא תנן וגומרי'[ן] עליו את ההלל, ולמה אין מברכין, מפני שחולקי'[ן] אותו באמצע, [ו]הוצרך לומ'[ר] והרביעי גומר'[ר] עליו את ההלל כדי שלא ידלג כר"ח, ושהקשיתם וכי יש [טעון] ברכה לאחריו ואין טעון [ברכה] לפניו, יש כיוצא בה, ברכה אחרונה של קרית שמע, דחותם ואינו פותח, פי'[רוש] דאמת ויציב דאינה סמוכ'[ה] לחברת'[ה] אלא היא ברכה ראשונה, וחותם ואינו פותח, ודאמור רבנן כל הטעון ברכה לפניו טעון ברכה לאחריו כו', הא"ר יוחנן [עירובין כ"ז ע"א] אין למדין מן הכללות אפי'[לו] במקו'[ם] שנ'[אמר] בהן חוץ, וכן אמ'[ר] רב האיי גאון ז"ל. וי"א שאין מברכי'[ן] לגמור אבל לקריאת ההלל מברכי'[ן], דלא גרע מר"ח שמברכי'[ן] לקרות את ההלל. ברכת השיר. לקמן [קי"ח ע"א] מפרש מאי היא. בין הכוסות הללו. בין ראשון לשני, ובין שני לשלישי ישתה. ירושלמי [ה"ו], למה, בשביל שלא ישתכר, כלומ'[ר], למה לא ישתה בין שלישי לרביעי, ומהדר בשביל שלא ישתכר, ותו לא מצי למיגמ'[ר] הלילא, ופריך והלא כבר משתכר הוא, שהרי שתה הרבה בסעודתו, ומשני יין שבתוך המזון אינו משתכר, והה"נ יין של צמוקי'[ם] אחר המזון אינו משכר, ואם רוצה לשתות בין ראשון לשני שותה, דהא לא ממעט תנא אלא בין שלישי לרביעי. ש"מ ברכ'[ת] המזון טעונה כוס, דהא במסכ'[ת] ברכות לא מיתניא בהדיא דטעונה כוס אלא מדיוקא שמעינן להו, ולומ'[ר] נמי ממתניתין שמעינן לה מדקאמ'[ר] כוס שלישי מברך על מזונו. כל חד וחד נעביד ביה מצוה. כלומ'[ר], ראוי זה שיעשה בו מצוה אבל בשאר ימות השנה לא בעיא כוס, שאף כאן אין הכוס בא בשביל ברכ'[ת] המזון.
<h2>דף קיח.</h2>
יהללוך יי' כל מעשיך עד המלך הנאמן המשובח, וזו היא ברכת השיר, כלומ'[ר] ברכת השבח. נשמת כל חי וחותם הבוחר בשיר'[ה] ובזמר'[ה] מלך חי העולמי'[ם], ואמ'[ר] רמז"ל [בפיהמ"ש] אמ'[ר] שתיהן, יפה, ורשב"ם ז"ל אמ'[ר] שר'[בי] יוחנן שאמ'[ר] נשמת כל חי מוסיף הוא על יהללוך, שצריך לומ'[ר] שתיהן. הלל הגדול. מפר'[ש] בגמ'[רא] למה קורין אותו הלל הגדול, מפני שהב"ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזון לכל בריה, והיינו דבר גדול על הטובה שמשפיע לעולמו, והכי משמ'[ע] כי טוב כל"ח, כלומ'[ר] חסד גדול הוא מה שעושה בעולם, בטוב שנתן לנו, וראוי לאומרו דאית ביה נותן לחם לכל בשר כל"ח. וא'[מר] מר סעדיה ז"ל מי שרוצ'[ה] לשתו'[ת] כוס חמשי ולומ'[ר] עליו הלל הגדול מניח יהללוך יי' ואומרו לאחריו, וכן אמ'[ר] רב עמרם, וכן סידר מר כהן צדק ז"ל, ויש מי שאומ'[ר] יהללוך יי' עד המשובח אחר ההלל, ולוקחי'[ן] כוס חמשי ואומ'[ר] עליו הלל הגדול עד סוף המזמור וחותמין בנשמת כל חי בא"י הבוחר בשיר'[ה] ובזמר'[ה] חי העולמי'[ם] ושתו. וכן פי'[רש] רשב"ם ז"ל, דהכי חזיא מילתא שפיר. יי' רועי. על שם המזון, וי"א שראוי לאומרו.
<h2>דף קיט:</h2>
מתני' אין מפטירין אחר הפסח אפיקומון. מפטירי'[ן] לשון הנפטר מחברו [ברכות ס"ד ע"א], כלומ'[ר], כשנפטרי'[ן] מן הסעוד'[ה] אין מסיימי'[ן] אותה באפיקומון, ולקמן מפר'[ש] לה.
[לשון הרי"ף] ואכיל כל מה דצריך ומברך ברכ'[ת] המזון והדר מברך לכל חד וחד וכו'. הרב אלפסי ז"ל אזיל לטעמיה שפסק למעלה כרב ששת דאחד זה ואחד זה צריך לברך, אבל רבי'[נו] שמואל ז"ל שפסק כרב חסדא דלקבעיה הדר, א"צ לברך ברכ'[ת] המזון בביתו אלא אכיל סעודתיה ולא יאכל אפיקומן והדר אזיל לביתיה אחריני ואכל בהדייהו והדר עייל לביתיה ואכיל אפיקומן ומברך ברכ'[ת] מזונו. [לשון הרי"ף מר"ה כ"ט ע"א] אע"פ שיצא מוציא. שהרי כל ישראל ערבים זה בזה למצות. חוץ מברכ'[ת] הלחם והיין. ושאר ברכו'[ת] פירי וריחני, שאינן אלא שלא ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה [ברכות ל"ה ע"א], ובאילו אין כאן ערבות, ואין זה חובה על האדם, אלא דלא ליתהני ולא ליבריך. ברכת הלחם. של אכילת מצה שמברכין עליה המוציא קודם אכילת מצה, וברכת היין. שמברכין לפני קדוש ב"פ הגפן. מהו. על אכילת מצה שמברך לאכול מצה וברכת קדוש היום מקדש ישראל לא תיבעי לך, דחובה נינהו ומפיק, אלא ברכ'[ת] המוציא וברכת היין מיבעיא לן, שאינן באות חובה אלא לפי שהמברך צריך שיטעום [לעיל ק"ה ע"ב], ואי אפשר ליהנות בלא ברכה, וא"נ לא טעים איהו אי אפשר דלא יהיב לחד מינייהו למיטעם, דודאי צריך חד מינייהו למיטעם, ובעי ברכה, מאי, כיון דחובה היא אכילת מצה חובה עליו, וכן קדוש היום חובה עליו ואי אפשר שלא בהנאה, והנאה אי אפשר בלא ברכה, נמצא המצוה תלויה בברכ'[ת] הנאה, ומפיק פי'[רוש] אחריני, או דילמ'[א] ברכת הנאה לאו חובה למצוה אתיא ולא מפיק.
גמ' אמ'[ר] רב שלא יעקרו מחבורה לחבורה. פי'[רוש] אחר שיאכלו הפסח בחבורה זו לא יעקרו מכאן ללכת לאכול בחבורה אחרת, לא פת ולא שום דבר, גזרה דילמ'[א] אתי למיכל מן הפסח בשתי מקומו'[ת], וקיימ'[א] לן דסתמ'[א] כר'[בי] יהוד'[ה] בכיצד צולין [פ"ו ע"א] הפסח נאכל בשתי חבורו'[ת], פי'[רוש] שתי חבורו'[ת] יתחברו ויאכלו פסחיהם במקום א'[חד], פי'[רוש], אלו פסחיהם ואלו פסחיהם, ואין האוכל אוכל מן הפסחי'[ם] בשתי מקומו'[ת], פי'[רוש] לאחר שאכל מן הפסח במקום אחד אי אפשר לו עו'[ד] לחזור ולאכול פסח במקו[ם] אחר, והכי נמי אם אכלו קצת מן הפסח לא יאכלו ממנו עו'[ד] בחבורה אחרת, ולא קפיד רב אלא אפסח, ולא קפיד רב בדברים אחרי'[ם] בחבורה אחרת שמותר, ופליגי שמואל ור'[בי] יוחנן עליה, ואמרי אסור לאכול כל דבר אחר הפסח אפי'[לו] בחבורתו הראשונה, ולהכי משמ'[ע] ליה לרב אפיקומון, אפיקו מינייכו, כלומ'[ר], הוציאו כליכם מכאן ונלך ונאכל במקום אחר, ושמואל אמ'[ר] כגון ארדייא לי, פי' ארדייא, (קמחי'ן) [כמהי'ן] ופטריו'[ת], וגוזליא דאבא, אבא הוא רב, ושמו רב אבא, ובדרך כבוד קורי'[ן] אותו אבא לרב כמו שקורי'[ן] לר'[בי] יהוד'[ה] הנשיא בא"י [רבי], והיה רב נהוג לאכול גוזלו'[ת], פי' תורי'[ם] ובני יונה אחר סעודתו, ואתא שמואל למימ'[ר] דלא מיבעיא שלא יעקרו מחבורה לחבורה, אלא אפי'[לו] בחבורתו אסור לאכול אחר הפסח, שלא יאבד ממנו טעם הפסח, לפי שדינו ליאכל על השובע בסוף סעודתו, ולשון אפיקומון, אפיקו מינון, כלומ'[ר] הוציאו מלהביא מיני מתיקה, ור'[בי] יוחנן נמי דאמ'[ר] כגון תמרי'[ם] וקליות סביר'[א] ליה כשמואל.
אין מפטירי'[ן] אחר מצה מצה הנאכלת באחרונה לשם חובה, אין מפטירי'[ן] ממנה באכילת דבר אחר שלא לישכח טעמיה, ובמצה הנאכלת בזמן הזה מיירי, דאי בזמן דאיכא פסח, הא בהדיא תנן אין מפטירי'[ן] אחר הפסח אפיקומון, דהיינו אחר הפסח ומצה הנאכלת עמו. וראוי היה שיברך לאכול מצה על מצה הבאה באחרונה שהיא החובה, אלא הטעם לפי שכבר מילא כריסו ממנ'[ה], הילכ'[ך] מברך בריש'[א] לאכול מצה והדר אכיל מצה באחרונה והדר אוכל מצת אפיקומון בלא ברכה. אין מפטירין אחר הפסח אפיקומון בזמן דאיכא פסח אין אוכלין אפיקומון ומצה שעמו אבל לאחר מצה בלא פסח מפטירין. וכלישנא קמ'[א] עבדינן דאין מפטירין, וכן הלכה. ויין דברכת המזון ודהלילא לא מבטל טעמי'[ה], [לשון הרי"ף] ומאן דצחי לית ליה רשותא למשתי אלא מייא, וכן מנהג. כתבו כל הגאוני'[ם] ז"ל מצה ומרור בלא ברכה זכר למקדש כהלל. סופגנין, רקיקין, עשויין כספוג, מתוך שהעיסה רכה שאין תורת לחם עליהם, ואנן בעינן לחם כדכתי'[ב] [דברים ט"ז] לחם עוני. דובשנין ואסקריטין מטוגני'[ן] בשמן ודבש. ואין אלה לחם עוני אלא לחם עשיר. באחרונה אין בראשונה לא. דאין אדם רשאי לאכול כלום אחר חובת מצה.
<h2>דף קכ.</h2>
מצה בזמן הזה דאוריית'[א] בלילה הראשון, כדמסיק בערב תאכלו מצות, [שמות י"ב] הכתו'[ב] קבעו חובה אע"ג דליכא פסח. מה שביעי רשות דכתי'[ב] [דברים כ"ז] וביום השביעי עצרת, ולא כתי'[ב] מצות תאכלו, שהרי הוציאו מן הכלל. אף ששת ימי'[ם] כולן רשות, שאם רצה לאכול בשר או מיני פירות הרשו'[ת] בידו, והיה כבר בכלל, שהיה בכלל ויצא מן הכלל מהאי קרא דששת ימי'[ם] ללמד שהוא רשות, ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו, דהיינו כל שבעת הימי'[ם], דזו אחת מי"ג מדות שהתור'[ה] נדרשת בהן, ת"ל בערב תאכלו מצות וכו'. מהכא שמעינן דמצה בזמן הזה דאורית'[א]. [לשון הרי"ף מירושלמי שבועות פ"ג ה"ד] שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה, דשבועות חלין על דבר מצוה כדבר הרשות, שלא אוכל מצה בלילי הפסח, שאין נשבעין לבטל את המצוה.
ישנו מקצתן יאכלו, ישנו כולן לא יאכלו. פי'[רוש] אם התחילו לאכול פסחי'[הן] וישנו כולן, לא יאכלו, דנרא'[ה] כאוכל פסח בשני מקומ'[ות], דמאחר שישנו היסח דעתם מלאכול עוד, וחשיב ליה תנא כאכילת שני מקומו'[ת], וחומרא בעלמ'[א] הוא, ושנינו בכיצד צולין [לעיל פ"ו ע"א] הפסח נאכל בשני חבורו'[ת] ואין האוכל אוכל מן הפסח בשני מקומו'[ת].
<h2>דף קכ:</h2>
ר'[בי] יוסי אומר נתנמנמו יאכלו. דארישא קאי, דקאמ'[ר] ת"ק ישנו מקצתן יאכלו, ואתא ר'[בי] יוסי למימ'[ר] ה"מ אם נתנמנמו אבל אם נרדמו אפי'[לו] מקצתן לא יאכלו כשיעורו משנתן. מתנמנם. מפר'[ש] בגמ'[רא] נים ולא נים תיר ולא תיר, דקרו ליה ולא ידע לאהדורי סבר'[א] וכי מדכרן ליה מדכר.
<h2>דף קכא.</h2>
[לשון הרי"ף ממנחות ס"ה ע"ב] כל אחד ואחד חייב לספור. [ויקרא כ"ג] ממחרת השב'[ת] ממחרת י"ט, והתם מפר'[ש] טעמ'[א] דממחרת השבת ע"כ ממחרת י"ט הוא, ר'[בי] יהוד'[ה] בן בתיר'[א] אומ'[ר] נאמרה שבת למטה ונאמר'[ה] שבת למעלה, מה להלן רגל ותחילת רגל, אף כאן רגל ותחלת רגל סמוך לו, והכי פירוש'[א], נאמר'[ה] שבת למטה, עד ממחרת השבת השביעי'[ת] תספרו חמשי'[ם] יום וגו' והקרבתם מנחה חדשה ליי, דהיינו עצרת, ונאמר'[ה] שבת למעלה וספרתם לכם ממחר'[ת] השבת מיום הביאכם את עומר וגו', מה להלן, בשבת שלמטה האמור בשתי הלחם, רגל ותחלת רגל סמוך לאותה שבת, דהיינו עצרת המתחלת למחרת של שבת השביעית לאחר שעוברת שבוע שביעי'[ת] דאותה שבת, דהיינו שבוע, אף שבת שלמעלה האמור'[ה] בעומר, רגל ותחלת רגל הוי סמוך לה, דהיינו יום ראשון של פסח שיהא סמוך לעומר, אלמא ממחרת השבת ממחרת י"ט קאמ'[ר], וקארי לי"ט שבת, דכתי'[ב] ביום הראשון שבתון וביום (השביעי) [השמיני] שבתון. מיום הביאכם, הכי משמ'[ע] לאחר שיביא יספור, ואיני יודע מתי, וממחרת השבת אהבאה קאי, ת"ל [דברים ט"ז] מהחל חרמש בקמ'[ה], משמ'[ע] לאחר קצירה וביום הבאה החל לספור, ת"ל מיום הביאכם, דמשמע לא הוכשר'[ה] ספירה אלא משיגיע יום הבאה, אי מיום הביאכם דדרשינן השתא דשלשתן הוקבעו כאחד, יכול שלשתן ביום, ת"ל שבע שבתות תמימו'[ת], אימתי הן תמימות בזמן שמתחיל מבערב, והערב הוא תחלת יום המחרת, דכתי'[ב] [בראשית א'] ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, שאם נמתין לספור עד למחר יחסר יום א'[חד], הא כיצד, קצירה וספירה בלילה, לא סגי דליתה אלא בלילה, דתמימות בעינן, וקצירה לא סגי דלא ליהוי אלא מקמי ספירה, דכתי'[ב] מהחל חרמש בקמ'[ה] תחל לספור, ואי אפשר לספור אלא עד לאחר קצירה, והבאה ביום דכתי'[ב] (וביום) [מיום] הביאכ'[ם]. מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי, ולאפוקי מדאמימר דמני יומי ולא מני שבועי, דסביר'[א] ליה האי מניינא לאו חובה [היא] אלא זכר למקדש, הילכך ביומי סגי, וקמ"ל אביי דבעינן יומי ושבועי. אמר רב סעדיה גאון ז"ל שכח ולא בירך ספיר'[ת] העומר אחד מכל לילות שבין פסח לעצרת מברך בלילה שלאחריו, חוץ משלא בירך בלילה הראשון שאינו מברך בשאר לילות כלל, דבעינן תמימות מתחילתן וליכא, וכן אית'[א] משמיה דמר רב יהודאי גאון ז"ל, ומר רב כהן צדק ז"ל אומ'[ר] מי ששכח ולא בירך בלילה הראשון מברך והולך בשאר לילות דמי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר ויהיה ריחו נודף, ואמ'[ר] ריב"ג ז"ל ואנו אומרי'[ם] בודאי אין לך תמימות אלא כשמתחיל למנות מערב י"ו, דהיינו ליל הראשון של חולו של מועד בא"י [דאמר מר יכול יקצור ויספור ויביא ביום, ת"ל תמימות תהיינה, אימתי אתה מונה תמימות, בזמן שאתה מונה מבערב, הא למדת שאם שכח או נאנס ולא מנה מבערב אע"פ שמנה לאחר מכאן לא עלו בידו תמימות, וטעמו של מר רב יהודאי נמי מהכא, אבל להתעכב מלספור שאר לילות אינו מתעכב אלא סופר והולך].
<h2>דף קכא:</h2>
והלכת'[א] אבי הבן מברך שתים. על פדיון הבן מברך בא"י על פדיון הבן ושהחיינו. ופודה את בנו בכ"ח כספי'[ם] ומחצה ומפרישם מן הכסף המזוקק, וכשמברך שתים נותנין לכהן ואומ'[ר] לו הא לך חמשת סלעים אלו בפדיון בני, והכהן נוטלן ואומ'[ר] לו כשם שזכית [למצוה] זו כן תזכה לכל מצותיה של תורה, ופודה הכהן לראשו של בן ואומ'[ר] על חמשת סלע'[ים] זה תחת זה, זה חילוף זה, זה מחולל על זה, יצא זה לכהן ויכנס הבן הזה לתורה ולמצות. ולמעשי'[ם] טובי'[ם] לחיי'[ו] ולחיי העולם הבא, ומניח כהן ידו על ראש הבן ומברכו, כגון יברכך יי' וישמרך וכו' [במדבר ו'], יי' אלהי אבותיכ'[ם] יוסף וגו' [דברים א'], כי אורך ימי'[ם] ושנו'[ת] חיים ושלו'[ם] יוסיפו לך [משלי ג'].
